סונט ט', מחלוני וגם מחלונך \ לאה גולדברג
מתוך "אהבתה של תרזה די מון"
חלק 1 – אוקטט
בית ראשון
בחלק זה מתוארת למראית עין אהבה רומנטית בה הזוג מאוחד ורואים את אותו הנוף.
תיאור הגן יוצר אלוזיה לשיר השירים, לתיאור "הגן הנעול" (שם ד' 12), המסמל קרבה ואינטימיות.
"..מותר לי לאהוב את הדברים אשר ליטפה עיניך" – מותר לה לאהוב את שהוא רואה, כי אותו אסור.
המטפורה "ליטפה עיניך" מובילה ל2 אופציות:
- מרמזת לרומנטיקה
- מעידה על ריחוק
בית שני
בפתיחה מתוארים בשנית החלונות הנפרדים, בשעת לילה – הדגשת הנפרדות בין השניים.
הפעם הקשר בין הזוג הוא ע"פ חוש השמיעה ולא הראיה: שירת הזמיר.
תיאור הזמיר יוצר אלוזיה נוספת לשיר השירים: "ניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע.." (שם ב' 12).
שירת הזמיר מסמלת אהבה:
- הצעיר שומע אותה בחלומו בעוד הוא ישן
- הדוברת ערה ומקשיבה לה במיוחד
השינה והערות הן מטפורות לאדישות מצדו, לעומת סערת הרגשות שמתחוללת בה.
חלק 2 – ססטט
חלק זה חושף את המצב האמתי, את הריחוק בין השניים ואת האהבה האסורה והחד צדדית.
בית 3
הריחוק מתבלט באמצעות מתווכים בין השניים וחוסר מפגש אישי
- האורן הזקן מברך את הדוברת בבוקר (ולא הבחור) ונושא עליו את מבט האהוב
- דימוי מבטו כטל טהור, מעיד על זמניותו כטל. (ארעיות, חמקמקות האהבה)
בית 4
הדוברת לא מתארת את אהבתם אחד לשני, אלא "דברים רבים מאד אהבנו יחד".
שורה זו מסבירה את תיאורי המתווכים ביניהם.
האהבה החד צדדית מסתכמת במטפורה: "לא זרח באשנבך האור".
מטפורה זו לקוחה מספרות האבירים. הנמען האהוב לא נענה לחיזוריה.
סונט ט', לאה גולדברג \ שאלות
- מהי התובנה החדשה של המשוררת המשתמעת משתי השורות המסיימות את השיר? הסבר כיצד שורות אלו מאירות את משמעות הסונט.
שיר זה, "מחלוני וגם מחלונך", נכתב על ידי לאה גולדברג כשיר מס' 9 ממחזור סונטות, שכתבה בהשראת פטטרקא, אשר את הסונטות שכתב היא תרגמה לעברית.
משמעות הסונט הנבנית לאורך השיר מציגה לקורא תמונה פסטורלית ורומנטית של קשר זוגי מצליח.
הרומנטיקה נבנית באמצעות תיאורי גן, נוף, אזכורי אהבה, שירת זמיר מרטיטת לבבות.
משמעות השיר מקבלת תפנית בשתי השורות האחרונות, אשר הופכות את הסונטה מסונטה המעידה על קשר רומנטי, לאהבה לא ממומשת וחד צדדית.
הסיפור מספר על תרזה די-מון ואהבתה לאיטלקי צעיר ששימש כמחנך לבנה בביתם. הסונט למראית עין מתאר רומנטיקה ואהבה, אך למעשה מתאר את אהבתה החד צדדית אליו. לאורך אורכו מוצגים תיאורים שנראים בהתחלה כתיאורי הרומנטיקה, אך לבסוף מתבררים כריחוק בין השניים.
השיר נפתח בתיאור חלונות נפרדים, שנשקף מהם את אותו הנוף.
תיאור הנוף יוצר אלוזיה לשיר השירים ומעניק נופך רומנטי לשיר.
"ויום תמים מותר לי לאהוב" – מותר = אסור. אהבתה כלפיו היא אהבה אסורה.
"את הדברים אשר ליטפה עיניך" – אל מול האיסור על אהבתה כלפיו, את הדברים עליהם הוא מסתכל מותר לה לאהוב.
הבית הראשון מציג ניגודים בין קרבה לריחוק.
הבית השני נפתח בשנית בתיאור החלונות הנפרדים.
הפעם החוש הפועל הוא איננו הראיה של הגן, אלא שמיעת הזמיר.
בעוד הוא ישן ושומע אותו מתוך חלומו, היא ערה במיוחד ומאזינה לו במיוחד.
מטפורת השינה והערות היא בעצם אדישותו כלפיה אל מול סערת הרגשות שמתחוללת בה.
הבית השלישי מתאר את האורן הזקן, שעל מחטיו נישא מבט האהוב, אשר מברך אותה בבוקר בברכה. בתחילה תיאור זה מעניק לקורא תחושה חמימה, רגשות עזים של אהבה – הוא מברך אותה, היא מרגישה את נוכחותו עמה גם כשהוא איננו נמצא.
מטפורת הטל הטהור כמו ארעיות וזמניות האהבה.
הבית הרביעי והאחרון נפתח ב"דברים רבים מאוד אהבנו יחד" – ניתן לחשוב כי תיאור האהבה המשותפת מסמל את הקשר הזוגי בין השניים, אך שתי השורות האחרונות שבשייר משנות את משמעותו שעד כה נראתה לקורא.
"אך לא זרח באשנבך האור \ עת בדידותי נגעה בבדידותך": המטפורה של האור בחלון לקוחה מספרות האבירים, ומתארת מצב בו אדם לא משיב לחיזוריו של אדם אחר.
המטפורה השנייה, של הבדידויות הנוגעות אחת בשנייה, מציגה בעצם את משמעות השיר כולו: השניים אינם ביחד, הבחור הצעיר לא נענה לחיזוריה של תרזה, היא נותרה מאוהבת בעוד הוא נשאר אדיש כלפיה.
כל התיאורים בשיר כעת מוארים באור שונה:
החלונות הנפרדים מעידים על הריחוק הפיזי והרגשי שהיה בין השניים: הם לא היו באותו חדר ולא באותן הרגשות. היא אהבה אותו והוא היה אדיש לכך.
המטפורה "ליטפה עינך" מעידה על הריחוק שיש בין השניים. היא נאלצת להסתפק בדברים שהוא אוהב ולא באהבתו עצמה.
שירת הזמיר מכוונת למצב השינה והערות, האדישות שלו מול הרגשות הבוערים בה.
האורן הזקן הנושא את מבטו כטל טהור, הוא מתווך משמעותי בין השניים: הבחור איננו מברך אותה בבוקר, היא נאלצת להסתפק באורנים הזקנים עליהם הוא הסתכל קודם.
הדימוי "כטל טהור" מעיד חמקמקות, ארעיות, זמניות האהבה.
השיר מתאר את אהבתה האסורה והבלתי אפשרית של תרזה די-מון לאיטלקי הצעיר שלימד את בנה בביתם. מהשיר עולה תפיסת האהבה כמקור האושר ומקור הכאב: מצד אחד היא מאושרת בכל פעם שהיא יודעת שהם חולקים את אותם המראות והצלילים, אך מצד שני חווה תסכול שזו המרב שיצא מאהבתה העצומה כלפיו, עקב אדישותו כלפיה.
—
- בסונט זה מבטאת הדוברת הרגשה של קרבה גדולה לאהובה, ומנגד הרגשה של ניתוק ממנו. כיצד התמונות והקולות בסונט בונים מתח זה (בין קרבה לניתוק)? הסבר את דבריך והדגם אותם מהשיר.
סונטה זו, "מחלוני וגם מחלונך", נכתבה ע"י לאה גולדברג כחלק התשיעי ממחזור סונטות הנקרא "אהבתה של תרזה די-מון". מחזור הסונטות נכתב בהשראתו של פטררקא, אשר היה אדם חשוב בהיסטורית הסונטות, שאת מחזור שיריו "הגבירה לאה" תרגמה.
בסונט זה מבטאת הדוברת הרגשה של קרבה גדולה לאהובה הצעיר, וממול לקרבה זו מתארת הרגשה של ניתוק. המתח בין רגשות מנוגדים אלה, נבנים באמצעות התמונות והקולות בסונט: החלונות הנפרדים מול המראה המשותף שהם חולקים, האהבה האסורה מול אהבתה לדבריו שהוא צופה בהם, שירת הזמיר, השינה והערות, האורן הזקן הנושא על מחטיו את מבט האהוב כמו טל, אהבתה אליו אל מול אדישותו וחוסר אהבתו כלפיה.
זהו סיפור על תרזה די-מון ואהבתה לאיטלקי הצעיר.
למראית עין נראה כי הסונט מתאר אהבה ורומנטיקה, אך למעשה זו הייתה אהבה חד צדדית.
השיר נפתח בתיאור החלונות הנפרדים: "מחלוני וגם מחלונך".
תיאור זה יוצר ריחוק בין השניים, פיזי ורגשי (הם אינם באותו החדר ואינם באותו קו מחשבה ורגש).
תיאור הגן והנוף יוצר אלוזיה לשיר השירים, אשר מעניקה רומנטיקה לשיר.
תיאור זה מנוגד לתיאור הריחוק שנמצא בשורה הראשונה.
האמירה "ויום תמים מותר לי לאהוב" בעצם מעידה על כך שאסור לה לאהוב אותו, על כך שזוהי אהבה אסורה.
השורה האחרונה בבית הרביעי אומרת "את הדברים אשר לטפה עינך", ומתקשרת לשורה הקודמת לה, בכך שאת הדברים שהוא מסתכל עליהם כן מותר לה לאהוב, לעומתו, אשר אותו אסור לה.
הניגוד בין אהבתה אליו ולאהבתה אל הדברים שהוא רואה מעצימה את רגשותיה האסורים כלפיו ואת התסכול והמשבר הנוצר מהמתח ביניהם.
הבית השני נפתח בתיאור נוסף של החלונות הנפרדים, אך הפעם את חוש הראיה ותיאור הגן מחליף חוש השמיעה ותיאור שירת הזמיר.
שירת הזמיר מסמלת לרומנטיות, ומנגד לה מגיעה המטפורה של השינה והערות – הוא שומע את שירת הזמיר מתוך שנתו, והיא נשארת ערה ומאזינה לה במיוחד. מטפורה זו מציגה את אדישותו כלפיה מול אהבתה העזה אליו.
בתחילת הססטט מתוארת תמונת טבע: "האורן הזקן, שבו כל מחט את מבטך נושאת כטל טהור, עם בוקר יקדמני בברכה".
באמירה זו ישנה מטפורה: מבט האהוב כטל הטהור, המסמל ארעיות וזמניות ועקב כך את זמניותו של האהוב ושל אהבתה אליו.
הבית הרביעי והאחרון נפתח בתיאור רומנטי: "דברים רבים מאוד אהבנו יחד", המעיד על קרבה, קשר, התחלקות במעשים ושיתוף חוויות, אך שתי השורות האחרונות מנוגדות לגמרי לאמירה זו ולכל האווירה הרומנטית שהועברה בשיר: "אך לא זרח באשנבך האור \ עת בדידותי נגעה בבדידותך".
באמירה זו שתי מטפורות: הראשונה, האור בחלון, מטפורה שנלקחה מספרות האבירים ומסמלת
אי-הענות לחיזור.
השנייה, הבדידויות שנוגעות אחת בשנייה.
השורות האחרונות מעידות על כל השיר כחסר רומנטיקה ואהבה, אין קשר בין השניים, למרות שהמשוררת כמהה לכך. הבחור הצעיר לא נענה לחיזוריה, הוא נותר אדיש כלפיה וכלפי אהבתה אליו.
השיר מתאר את האהבה האסורה של תרזה די-מון לאיטלקי הצעיר. מאהבה זו עולה תפיסת האהבה של המשוררת כמקום האושר והכאב יחד: היא ממלאת ברגש ומשמחת כשהיא ממומשת, ומצד שני מתסכלת וכואבת כשהיא לא דו צדדית.