נבואה – סיכום

נבואה

 

 

 

  • מקצוע קודם: "אשר היה בנוקדים" – בעל מקנה, מגדל צאן ובקר
  • מוצא: יישוב "תקוע" בממלכת יהודה
  • מנבא לישראל
  • זמן נבואתו: בתקופה שבה ביהודה מלך עזריה \ עוזיה, ובישראל מלך ירבעם השני

 

פרק א', 1 – 2

 

עמוס מנבא נבואת תוכחה

"ויאמר יהוה מציון ישאג               –  תקבולת נרדפת חסרה.
ומירושלים ייתן קולו       דבר ה' היוצא מירושלים מדומה לשאגת אריה המטילה פחד.

"ואבלו נאות הרועים ויבש ראש הכרמל" – תקבולת משלימה. מנאות הרועים עד ראש הכרמל בצורת.

כמו שדבר ה' נשמע מירושלים (יהודה היא הממלכה הדרומית) ועד לכרמל (ישראל היא הממלכה הצפונית), כך עמוס נשלח מיהודה בדרום לממלכת ישראל בצפון.

 

עמוס ד', 1 – 11

 

נשות שומרון עושקות עניים

"שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון" – עמוס מדמה בלעג את עשירות שומרון לפרות.
"העושקות דלים \ הרוצצות (מרסקות) אביונים" – תקבולת נרדפת. הנשים עושקות את העניים.
"האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה" – הנשים מעודדות את בעליהן לעשוק את העניים, כדי שיהיה להן יותר, ובכך גורמות להחמרת העושק.

 

עונשן

גלות, ע"פ עיקרון של מידה כנגד מידה, באמצעות השורש ב.ו.א –

פס' 2: "נשבע אדוני יהוה בקודשו (בעצמו, בקדושתו) כי הנה ימים באים עליכם" – השבוע מדגישה שהחלטת ה' נחרצת ושהוא לא יחזור ממנה.

פס' 3: "ופרצים תצאנה אישה נגדה והשלכנה ההרומנה נאום יהוה" – הפרצות, פתחים בחומת שומרון הכבושה יהיו כה רבים עד שכל אישה תוצא מביתה אל מחוץ העיר ותושלך לגלות.

 

חטאי העם

עמוס אומר לשומעיו לבוא אל מקומות הפולחן כדי לחטוא עוד ולפשוע.

קושי: כיצד יתכן שהקרבת קורבנות לה' היא פשע, בעוד הוא ציווה על כך?
פתרון: צריך גם לקיים את מצוות המוסר. ה' לא מעוניין בקורבנות כל עוד העם לא מוסרי

 

העונשים

  • "ניקיון שיניים … חוסר לחם" – רעב
  • "מנעתי מכם את הגשם" – בצורת
  • "הכיתי אתכם בשידפון ובירקון" – מפגעים חקלאיים
  • "זיתכם יאכל הגזם (=ארבה)" – מכת ארבה
  • "שלחתי בכם דבר" – מכת דבר
  • "הרגתי בחרב בחוריכם" – מלחמה, העם מפסיד
  • "הפכתי בכם .. ותהיו כאוד מוצל" – רעידת אדמה.

 

2 דרכים לעבודת ה'

  1. הקרבת קורבנות
  2. קיום מצוות מוסר

 

עמוס ה', 21-27

העם לא הקשיב לאזהרות הנביא, ועל אף העונשים המשיכו לחטוא.

"שנאתי מאסתי (האנשה) חגיכם    | תקבולת משלימה. ה' לא מעוניין להריח קורבנות
ולא אריח (האנשה) בעצרותיכם"    | המובאים בחגים ושבתות, עקב התכנסויות דתיות ("עצרת").

"כי אם תעלו לי עולות ומנחותיכם לא ארצה (האנשה) ושלם מראייכם לא אביט (האנשה)"

"הסר מעלי (האנשה) המון (רעש) שריך      | תקבולת נרדפת
וזמרת נבלך לא אשמע (האנשה)"              | כיאסטית

ויגל (הנגדה) כמים (דימוי) משפט               | תקבולת נרדפת, חסרה וכיאסטית. ה' אומר שיש לעבוד
–    וצדקה כנחל (דימוי) איתן                   | אותו באמצעות משפט צדק = מצוות מוסר, לא קורבנות

 

עמוס טוען שהעם לא הקריב לה' קורבנות בתקופת הנדודים במדבר, חשיבותם פחותה לאל.

קושי: כיצד יתכן שנאמר שהם לא הקריבו קורבנות במדבר, בעוד ידוע שהם כן?
פתרונות: 1. עמוס מקצין ומגזים בדבר, כדי להדגיש את חשיבות מצוות המוסר
2. עמוס מכיר מסורת שונה, בה בתקופת המדבר לא הקריבו קורבנות

העונש לעם – גלות, עקב חטאי מוסר (ועבודה זרה)

  1. שם מלא: ישעיהו בן אמוץ
  2. מקום פעילותו: ממלכת יהודה
  3. זמן פעילותו: במאה ה8 לפנה"ס
  4. משך נבואתו: בתקופת עוזיה \ עזריה, יותם, אחז וחזקיהו מלכי יהודה

 

פרק א'

ישעיה מזמין את המשים והארץ להיות עדים לדבר ה' (מכיוון שהם נצחיים וראו את כל מעשיו לעם). זהו וויכוח משפטי בין ה' לעמו.

מטפורה: "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי"
מערכת היחסים בין העם לה' מדומה לאב ובנו.
ה' דאג לעם כמו אב שדואג לבנו, רומם אותם ממעמד נמוך לגבוה.
לעומת זאת (ו' הניגוד) העם לא העריך את מעשיו ופשע, מרד ועזב את דרכיו = כפיות טובה.

מטפורה: השור והחמור יודעים מי הם בעליהם ומי מספק להם מזון. העם מתואר בניגוד לבהמות שהוא לא יודע מי דואג לו ושומר עליו. ישעיהו מגנה את התנהגותם כפוית הטובה ושם אותם ללעג.

 

כינויי העם

  • "הוי (פתיחה לנבואת תוכחה) גוי חוטא" – עם חוטא
  • "עם כבד עון" – עם שחטאיו קשים וכבדים
  • "זרע מרעים" – עושים מעשים רעים
  • "בנים משחיתים" – מושחתים
  • "עזבו את יהוה" – עזבו את דרך ה'
  • "נאצו את קדוש ישראל" – ביזו את קודשו של ה'
  • "נזורו אחור" – הלכו מה' ודרכיו, נסוגו אחורה בהתנהגותם המוסרית

 

החורבן על יהודה, עקב מסע סנחריב

שאלה רטורית: גופכם חבול כולו, איפה נשאר להכות אותו כשאתם חוטאים?

המשל: תיאור העם כאדם שנענש ונפצע בכל חלקי גופו
הנמשל: הפגישה הקשה בתושבי ממלכת יהודה עקב מסע סנחריב (כבש 46 ערים)

הארץ שוממה מתושבים, הערים נשרפו באש ונחרבו, היבול שגדל באדמה נאכל ע"י הכובש הזר, וכתוצאה מכך הארץ נהפכה לשוממה עוד יותר. רק ירושלים נותרה.

החורבן העתידי מתואר באמצעות ההשוואה לסדום ועמורה בפס' 9

ירושלים מתוארת באמצעות 3 דימויים

  • "כסוכה בכרם" – כסוכת שומר בכרם
  • "כמלונה במקשה" – כמבנה קטן בו השומר ישן, בשדה קישואים
  • "כעיר נצורה" – עיר תחת מצור

מטרת השימוש: ירושלים מבודדת וזמנית, כמו סוכה בכרם ומבנה בשדה, שעתידים להיהרס, כמו שירושלים עתידה להיחרב.

 

המוסר גובר על הפולחן (10-17)

  • פירוט סוגי הקורבנות, כדי להדגיש שה' לא מעוניין בהם
  • לא ביקש מהם להופיע בבית המקדש. כשהם מגיעים הם הורסים את החצר
  • ה' לא מעוניין בקורבנות השקר (שווא). הוא לא סובל התכנסות דתיות
  • ה' מסתכל על הקורבנות בראשית החודש בשנאה, הוא לא סובל אותם
  • כשהעם מתפלל, ה' לא מביט אליהם ולא שומע אותם, כי ידיהם מלאות בדם

 

דרישת הנביא מהעם

ניקיון פיזי כמטפורה לניקיון מוסרי, ה' מבקש להפסיק להראות לו רוע, להפסיק להיות רעים

כיצד העם יכול לתקן את דרכיו?

  • לקיים את מצוות המוסר
  • לערוך משפט צדק
  • לתקן את העוול (חמאס) שעשו, לפעול בדרך ישירה
  • לשפוט את החלשים בצדק

ריבוי פעלים: רחצו, הזכו, הסירו, חדלו, למדו, דרשו, אשרו, שפטו – זירוז

 

החורבן או הנחמה מותנים במעשי העם ובחזרתם תשובה: הנביא מזמין את העם לוויכוח משפטי בו הם יוכיחו את רצונם לפעול כדבר ה', והוא מעניק להם אפשרות למחיקת חטאים אשר מעודדת אותם להקשיב לו: אם חטאיכם היו אדומים (כדם), הם ילבינו וימחקו. כל חטא, גם החמור ביותר – יסלח.

 

הנביא מציג לעם שתי אפשרויות

  1. אם תשמעו בקול ה' ותחזרו בתשובה – תוכלו לשבת בארץ וליהנות ממנה
  2. אם תסרבו לחזור בתשובה, לקיים את מצוות המוסר ותמרו את פי ה' – תמותו בחרב

 

 

 

קינת ישעיהו

  • עיר ללא משפט וצדק, עם שפיכת דמים: "מילאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים" בעבר ירושלים הייתה מקום הצדק, וכעת היא ביתם של רוצחים
  • רמאות מסחרית: "כספך היה לסיגים" מתכות יקרות מעורבבות בזולות
    "סבאך מהול במים" האלכוהול מהול
  • שחיתות: "שריך סוררים (חוטאים)"
  • לקיחת שוחד: "כולו אוהב שוחד ורודף שלמנים (כסף)"
  • שפיטה באי צדק: "יתום לא ישפטו וריב (משפט) אלמנה לא יבוא אליהם"

 

כינויי ה'

  1. האדון – הגדול
  2. יהוה צבאות – הלוחם
  3. אביר ישראל – המושיע

 

הענשת החוטאים

ה' מתאר את הטיהור באמצעות דימוי מתחום הצורפות: הוא יטהר את המתכות היקרות באמצעות הסרת המתכות הזולות, וכך יעשה בעם באמצעות השמדת החוטאים שבו.

 

ירושלים בעתיד (27-31)

  1. התושבים ינצלו רק אם יקיימו משפט צדק
  2. החוטאים יושמדו
  3. העצים שנשתלו לעבודת אלילים לא יעזרו להם
  4. גורל החוטאים יהיה זהה לעצים שנועדו לעבודת אלילים, כשאין להם מים
  5. העץ החזק ששימש לעבודה זרה יהפוך לחוטי משי דליקים
  6. מי שעשה את העץ יהפוך לניצוץ אש

יחד עם בוערים ונשרפים.

 

ניתן להגיד שפסוקים 29-31 לא מתארים עבודה זרה, אלא את ראשי העם שלקחו שוחד ובנו לעצמם גינות רבות וענשי נוי. בבוא העונש הם והגינות שנטעו, יישרפו ויושמדו.

 

רמיזה לעבודה זרה

  • פס' 4: "ועזבו את יהוה נאצו את קדוש ישראל נזרו אחור"
  • פס' 28: "ועוזבי יהוה"
  • פס' 29-31: "כי יבשו מאילים אשר חמדתם ותחפרו מהגינות אשר בחרתם"

 

נבואת אחרית הימים | ישעיה ב', 1 – 4

 

ישעיהו מפנה את נבואתו לתושבי יהודה וירושלים:

באחרית הימים, המקום החשוב ביותר בעולם מבחינה רוחנית ודתית, יהיה בית המקדש השוכן על הר הבית. לכן, כל העמים יזרמו אליו, כמו נהר הזורם באופן אחיד לכיוון אחד.

הצגת הר הבית כהר הגבוה ביותר מדגישה את חשיבותו.

העמים הרבים יזדרזו מרצון ("לכו ונעלה") לעלות לבית המקדש כדי ללמוד את דרך ה'.

ירושלים תקבל מעמד מיוחד, כי ממנה יצא דבר ה'.

כולם יאמינו בה' ויקיימו את חוקיו לצל האמונה המונותאיסטית, שתשלוט בעולם כולו.

ה' ישפוט וילמד מוסר במחלוקות בין העמים.
כתוצאה מכך יהיה שלום עולמי.

לאור השלום העולמי, לא יהיה עוד צורך בכלי מלחמה: החרבות יהרסו ויהפכו לכלי חפירה, החניתות יהפכו לכלי גיזום. לא יהיה צורך ללמד כיצד להילחם.

 

הקשר לנבואה בפרק א'

"בית יעקב לכו ונכלה באור יהוה"

בפרק א' הנביא דיבר על המציאות הקשה שבה העם נמצא (פיזית וחברתית).
בתחילת פרק ב', הנביא עובר לדבר על עתיד מרוחק ואוטופי.

החזרה אל המציאות כרוכה בהצעת הפתרון המעשי למצבו של העם: עליהם לבחרו בה' ובדרכיו כעת, כדי שיוכלו להקדים את שאר העמים, בעתיד הרחוק.

 

 

ירמיה

  1. שם הנביא: ירמיהו בן חלקיהו
  2. מעמדו: נמוך. יושב בענתות נחלת בנימין בממלכת יהודה
  3. תקופת פעילותו: משנת 13 ליאשיהו מלך יהודה, עד גלות יהודה בתקופת צדקיהו ב586-
  4. שנות פעילותו: יותר מ40 שנה

 

ירמיה ז', 1-24

 

ירמיהו מנבא נבואת תוכחה, על חורבן בית המקדש

עומד בפתח בית המקדש

  1. מקום הומה אדם, הרבה אנשים שמעו אותו
  2. בהקשר לנושא הנבואה

עמדת ירמיהו: אם תושבי יהודה רוצים להישאר בארץ, הם צריכים לשמור את מצוות ה'
עמדת נביאי השקר והעם: ה' לא יחריב את ביתו

עמדתם מושפעת מרפורמת יאשיהו (עליית מעמד בית המקדש כמקום פולחן יחיד)
וממסע סנחריב (ה' הגן בעצמו על ירושלים והרג את הצבא האשורי)

 

הדרך הרצויה: משפט צדק, לא להתאכזר לחלשים, לא לרצוח חפים מפשע, איסור על עבודה זרה

דרך העם: עוברים על מצוות המוסר; עובדים אלילים, מגיעים לבית המקדש, מקריבים קורבנות וחושבים שה' יסלח להם; מחללים את בית המקדש; הופכים אותו ל"מערת פרצים", מחסה לפושעים.

לה' אין בעיה להשמידו מכיוון שהוא כבר מחולל

 

כיצד ניתן להוכיח את אמיתות דברי ירמיהו?

  • חורבן המקדש בשילה (פס' 12 – 14)

ה' החריב בעבר את המקדש שלו. אם תושבי יהודה ימשיכו לחטוא, גורל המקדש יהיה זהה.

  • גלות ישראל לאשור (פס' 15, "אפרים" = ממלכת ישראל)

ה' הגלה בעבר את עמו מארץ ישראל. אם תושבי יהודה ימשיכו לחטוא, גורלם יהיה זהה.

 

מילים מנחות בקטע

  1. בית
  2. מקום

מחדדות את הוויכוח בין ירמיה לנביאי השקר והעם על גורל תושבי יהודה ובית המקדש

 

המקדש ותפיסת האלוהות

עמדת העם: מאמינים שהוא ביתו של האל ושה' לא יהרוס את ביתו. אלוהות מוחשית (הוא גר שם)

עמדת הנביא: יודע שהמקדש לא חסין מפני כעס האל. אלוהות מופשטת (שמו נמצא שם, לא הוא)

 

ה' מבקש מירמיהו לא להגן על העם מפניו (16-20)

ניתן להבין שלמרות שירמיהו כועס על העם, הוא עדיין דבק בתפקידו ועושה כדרוש מנביא, מתחנן לה' שלא יעניש את העם על חטאיו.

ה' לא מקבל את תחינותיו הרבות של ירמיהו (ניתן להבין כי הן רבות באמצעות דרישתו המשולשת של ה' שיפסיק להתפלל בעדם, באמירה משולשת של המילה "אל").

ה' מסרב לקבל את תפילותיו עקב חטאי העם בעבודה זרה. הוא מתאר את משפחת יהודה כקבוצה מלוכדת בה כל אחד נוטל חלק במסגרת הפולחן האלילי: הילדים אוספים עצים, האבות מדליקים אש, האנשים אופות מאפים. כל אלו בכוונה כדי להכעיס את ה'.

 

עונשה של יהודה

מנוסח בעיקרון של מידה כנגד מידה:

  1. שורש ב.ע.ר

החטא: "האבות מבערים את האש" \ 18, הדלקת אש למען עבודה זרה
העונש: "ובערה ולא תכבה" ה' ישמיד את יהודה באמצעות אש שלא תכבה

  1. הכעס

החטא: "למען הכעיסני" \ 18 – העם עובד אל אחר כדי להכעיס את ה'
העונש: "אפי וחמתי נתכת אל המקום הזה" \ 20 – כעס ה' יוביל להשמדת יהודה

 

 

קושי: כיצד יתכן שירמיהו אומר שה' לא ביקש שיקריבו לו קורבנות, בעוד הוא כן? (סותר את התורה)
פתרונות: 1. מכיר מסורת אחרת, בה ה' לא ביקש קורבנות בתקופת המדבר
2. ירמיהו מתכוון למוות שלאחר יציאת מצריים, עשרת הדברות, בהן לא כתוב על הקרבת
קורבנות, ולכן אין סתירה.

העונש הסופי | ירמיה כ"ה 8 – 14

 

זוהי השנה ה4 למלכות יהויקים.
בשנה זו בבל ניצחה את אשור והשתלטה על שטחיה.

אזכור האירועים נותן הסבר דתי לאירועים: עליית בבל היא הגשמת רצון ה' ככלי ענישה להגשמת האיומים על יהודה.

ה' הוא אל אוניברסלי ושולט בכל.

עונש העם יגיע באמצעות בבל, אשר בראשה עומד המלך נבוכדנאצר.

ירמיהו מכנה את נבוכדנאצר "עבדי" ומכאן שהוא כלי ביד ה', כדי להעניש את יהודה.
מלך בבל מבצע את מה שה' פוקד עליו לעשות (בין אם הוא מודע לכך או לא).

מלך בבל וצבאותיו יכבשו את יהודה ואת העמים בסביבה וישמידו אותם.
הצלחתם תהיה בחסות ה', עקב רצונו שהממלכה תושמד.

החורבן ילווה בדממה (פס' 10).
עקב הפורענות והחורבן (קול רחיים, נהוג לשמוע בבוקר ואור הנר, נהוג לראות בלילה – מהבוקר עד הלילה), לא ישמעו יותר קולות של שגרת חיים – שמחה, התחדשות, טחינת קמח.

תקופת שלטון בבל תהיה מוגבלת ולבסוף תיענש.
לאחר 70 שנים תפקוד אותה הפורענות שהביאה על העמים האחרים (מידה כנגד מידה).
עונשה של בבל: תושמד ותהפוך לשממה, מכיוון שהם שיעבדו עמים אחרים.

הנבואה: פס' 13, התגשמותה: ירמיהו נ', נ"א

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *