צפירה

צפירה \ אתגר קרת

זמן: בין יום השואה ליום הזיכרון, שנות ה70
מקום: בית ספר תיכון בישראל

סיפורו של אלי מכיל בתוכו שתי משמעויות: חוויה אישית – סיפור התבגרות
חוויה לאומית – ביקורת חברתית על היחס לניצולי השואה ולאחר

 

מבנה העלילה

קווית דרמטית.

אקספוזיציה

באקספוזיציה מוזכר הזמן, המקום והדמויות:

  • המספר: אלי. נער ביישן, מאוהב בנערה מקובלת (סיוון). חסר ביטחון, חנון, "אחר"
  • שרון וגלעד: מייצגים את הצבר הישראלי האידיאלי, "מלח הארץ".
    נערים מובילים בשכבה. משחקים בנבחרת הכדורסל של התיכון.
    שרון עובר מבדקים לקומנדו, התלמיד המצטיין בשכבה, חברה של סיוון.
  • שולם השרת: ניצול שואה, מייצג את היהודי הגלותי

נקודת מפנה

גניבת האופניים של שולם, ע"י שרון וגלעד, כמעשה קונדס על הצלחתו של שרון בראיות לשייטת.

הסיבוך בעלילה

הלשנתו של אלי למנהל על מעשיהם של השניים.

נקודת מפנה 2

שלושה ימים לאחר הלשנתו, שרון וגלעד נתפסים ע"י המשטרה, ננזפים ומוזהרים.
מתעורר בהם הרצון לנקום במי שהלשין עליהם.
הלשנתו של אלי נחשפת, על אף הבטחת המנהל.


השיא

מתרחש ביום הזיכרון. העימות האלים בין השניים לאלי.

ההתרה

הצפירה, רגע של תובנה. שרון וגלעד נעמדים דום כמקובל בשעת הצפירה.
אלי מנצל את ההזדמנות ובזמן הצפירה הולך משם.

הצפירה מסמלת את הגבורה, ההקרבה, את הנופלים במלחמות ישראל.
הפרת הצפירה ע"י אלי היא קריאת תגר על "המקודש" בעיני החברה, ערעור המיתוס.
בדרך זו נבנית ביקורת על היחס היהיר והמזלזל של החברה הישראלית לשואה ולניצולי השואה.
תיאור הצפירה כ"עוטפת אותי במגן בלתי נראה" הוא המבט הביקורתי על החברה הישראלית.

רצף בנקודות

 

טקס יום השואה

  • תיאור הטקס
  • אולם ההתעמלות, במה מאולתרת
  • קיר עם בריסטולים שחורים, שמות מחנות הריכוז, ציורי גדרות תיל
  • התרגשות המספר מישיבתו ליד סיון ונגיעת גב ידו בג'ינס שלה
  • סיון מספרת לו ששרון עבר את המבדקים של הקומנדו הימי ושהוא עתיד לקבל במסיבת הסיום את פרס התלמיד המצטיין
  • סיוון עוברת לשבת ליד גלעד, חברו של שרון
  • תיאור הטקס
  • התלמידים דקלמו את הקטעים הרגילים
  • אבא אחד עם סוודר סגול סיפר על אושוויץ
  • חזרתם לכיתות לאחר מכן

 

סיפורו של שולם השרת

  • שולם, שרת בית הספר, יושב על מדרגות חדר האחות ובוכה
  • מספר שהוא מכיר את האיש שסיפר על אושוויץ, הם היו יחד בזונדרקומנדו
  • המספר לא מבין את השוני בין הזונדרקומנדו לקומנדו הימי, ויוצר אירוניה
  • שולם הבוכה נוגע ללבו של המספר

 

המפגש עם אביב וצורי

  • המספר פוגש את אביב וצורי במרכז המסחרי, אוכלים פלאפל
  • אכילתם מתוארת באופן גס, בהמתי, כפי שנהוג לתאר את "הצברים"
  • מדברים בהערצה על שרון שהתקבל לשייטת
  • מספרים על חגיגותיהם של שרון וגלעד עם בירות וחרקות על אופניו של שולם

 

התלבטותו של אלי

  • בבוקר כשהגיע המספר לבית הספר אופניו של שולם לא היו שם
  • ניצב בפני דילמה מוסרית
  • מצד אחד ערכי המוסר, הכבוד כלפי שולם
  • מצד שני המחויבות לחברה ולמקובלות
  • מכריע והולך לספר למנהל

הגילוי למנהל

  • המנהל אמר שעשה את הדבר האחרון ומבטיח שאיש לא ידע מהשיחה הזו
  • לאחר יומיים נכנס המנהל עם שוטר לכיתה וביקש משרון וגלעד לצאת
  • רק הזהירו אותם, את האופניים לא מצאו.
  • אבא של שרון הביא לשולם אופני ספורט חדשות

 

העימות ביום הזיכרון

  • סיון מזהירה את במספר מכך ששרון גילה שהוא המלשין. אומרת לו לברוח, מכוונת אותו לצאת מהחור שמאחורי הצריפים ולא מהשער האחורי
  • המספר בתמימותו שמח על דאגתה של סיון
  • מאחורי הצריפים חיכו לו שרון וגלעד
  • הם משפילים אותו
  • קוראים לו "נקניק", "זבל"
  • מאשימים אותו בהלשנה
  • שרון קורא לו "שטינקר"
  • אומר כי "כבוד זה לא להלשין על חברים"
  • שרון מאשים את אלי, בכך שהוא מקנא בו
  • בהיותו תלמיד טוב יותר ממנו
  • ספורטאי טוב יותר ממנו
  • וחבר של הבחורה היפה ביותר בבית הספר, בעוד אלי עוד בתול
  • שרון מתכונן להכות אותו
  • המספר רצה לומר להם שזה לא כי הוא מקנא, אלא כי הוא מרחם על שולם
  • בדיוק ברגע ששרון מתכוון להכות אותו, התחילה הצפירה

 

הסיום

  • שרון וגלעד נעמדים דום
  • פחדו של המספר נעלם ("כמו בובות בחלון ראווה")
  • הוא מתאר את שרון וגלעד באופן נלעג
  • גלעד כמו קולב בגדים
  • שרון ילדותי כמו בפוזה מסרט
  • אלי הלך לפרצה בגדר ויצא ממנה
  • שרון מאיים עליו מבלי לזוז
  • אלי מתאר את הליכתו בין האנשים הקפואים שנעמדו דום בצפירה כמו בובות שעווה
  • מתאר את הרגשתו כאילו והצפירה עוטפת אותו במגן בלתי נראה

הדמויות

 

אלי, הגיבור המספר

מספר גיבור בגוף ראשון.
נער בכיתה י"ב, בבית ספר תיכון בישראל בשנות ה70.
נער ביישן, ילד טוב, חנון.

 

סיפורו מפגיש בין החוויה האישית כסיפור התבגרות, לחוויה הלאומית – היחס לניצולי השואה ולאחר.

בראשית הסיפור נראה כי הוא מאוהב בסיוון. היא מתייחסת אליו, אך לעולם לא תהיה אתו.
מתרגש מאד כשהיא יושבת לידו וגב כף ידו נוגעת בג'ינס שלה.

בתחילת הסיפור נוצרת אנאלוגיה בין המספר לבין שרון:
אלי לא מקובל, מאוהב בסיוון מבלי שתאהב אותו, ושרון הוא הנער המוצלח והמקובל, חברה של סיון

טקס יום השואה מתואר מעניו כמו מנקודת מבטו של נער ישראלי בשנות השבעים.
באולם ההתעמלות סידרו במה מאולתרת. מאחוריה הדביקו בריסטולים עם שמות של מחנות ריכוז וגדרות תיל. ייצוגים מטונימיים אלה לשואה ממצים את הידע של נער ישראלי ממוצע בנושא.

אלי מתאר את עלייתו לבמה של אבא של אחד התלמידים הלובש סוודר בורדו.
תיאור הסוודר מערב את התפל בעיקר, ומכוון לאופן בו נתפסה השואה בחברה הישראלית

ביציאתו מהטקס, רואה את שולם השרת יושב על מדרגות חדר האחות ובוכה. מראה זה נוגע ללבו. הוא מתעניין ושואל את שולם מה קרה.
שולם אומר לו שהוא מכיר את האיש שדיבר באולם, שגם הוא היה ב "זונדרקומנדו".
המספר לא יודע מה זה אומר.
הוא מתייחס רק למילה "קומנדו" ומתקשה לדמיין את "שולם הרזה והקטן שלנו" ביחידת קומנדו.

נקודת מבטו של המספר יוצרת אנאלוגיה בין שרון, המייצג את הצבר הישראלי החזק והלוחם,
לבין שולם השרת, ניצול השואה.

אלי פוגש שני נערים במרכז המסחרי: אביב וצורי. מהם הוא שומע ששרון עבר את הריאיון לשייטת, וחגג עם גלעד בחצר בית הספר: הם שתו בירות ועשו חרקות באופניים של שולם.

אלי הולך לבית הספר ורואה שאופניו של שולם נעלמו.
רואה במעשה של שרון וגלעד עוול בלתי נסבל. חש כלפי שולם חמלה.

כעת הוא ניצב מול דילמה מוסרית: מצד אחר עומדים ערכי המוסר, הכבוד והחמלה שלו כלפי שולם השרת הקוראים לו להלשין על השניים; ומצד שני עומדת נאמנותו לקבוצת השייכים והמקובלים.

אלי מכריע הכרעה לא נפוצה, בוחר בערכי המוסר על פני ה"מקובלות", ומלשין למנהל בית הספר, אשר מבטיח לא לגלות את זהותו של המתלונן.

שיאו של הסיפור הוא בהתרחשות עימות אלים בין אלי לשרון וגלעד.

השניים לועגים לו, קוראים לו "נקניק", "זבל", משפילים אותו, דוחפים אותו, מאשימים אותו שהוא "קנאי מלוכלך" בהצלחתו של שרון.
אלי רצה להגיד להם שזה לא בגלל קנאה אלא בגלל שולם (שהיה ביחידת קומנדו ובכה ביום השואה), אבל לא אמר. הוא רק אמר להם שאין להם כבוד.
בתגובה, הם לעגו לו: "אתה שומע גלעד, השטינקר בכיין הזה יסביר לנו מה זה כבוד. כבוד זה לא להלשין על חברים"

הצפירה, שהיא גם התרת הסיפור, "מצילה" את אלי. היא עוצרת את הכל, ומסמלת בסיפור רגע של גילוי והבנה. עמדתו של אלי בעולם משתנה. הפחד שהיה בו נעלם.

שרון וגלעד נראים בעיניו נלעגים, מדמה אותם לבובות בחלון ראווה.
גלעד נראה בעיניו כמו "קולב בגדים מגודל".
שרון עם המבט הרצחני נראה לו "כמו ילד קטן שמנסה לחקות איזו פוזה שראה פעם בסרט פעולה".

דימויים אלו מציגים שינוי בעמדתו של אלי מעמדת חולשה והערצה לעמדת כוח וביטחון עצמי.

הוא לא עומד דום, יוצא מבית הספר, מביט באנשים הקפואים ("כמו בובות שעווה").

הסיפור נגמר בתיאור מטפורי: "הצפירה עוטפת אותי במגן בלתי נראה".
זהו מבט העל החדש של אלי המספר על החברה הישראלית.
הזרתה של הצפירה מכוונת לביקורת החברתית בסיפור.

 

שרון

מלך השכבה, תלמיד מצטיין, שחקן כדורסל, עומד להתקבל לקומנדו הימי, חבר של הבחורה היפה והנחשקת בשכבה, בן עשירים, בטוח בעצמו, בטוח שהעולם שייך לו.

מייצג את דמות הצבר הישראלי שעוצבה בארץ ועומדת אל מול דמותו של היהודי הגלותי.

מעיל העור ושעון הצלילה הם סמלי סטטוס המבססים את דמותו.

כשהוא עובר את הריאיון לקומנדו הימי, חוגג בחצר בית הספר עם בירות וחרקות על אופניו של שולם. מתעלם מכך שזהו יום השואה ומכך ששולם הוא ניצול שואה.

בשיא הסיפור מעמדו של שרון ומה שהוא מייצג של מתערערים: שרון מואר באור נלעג, לא לוקח אחריות על מעשיו אלא מאשים את אלי בהלשנה.

מרוכז בעצמו ובמה שקרה לו.

כבוד בעיניו זה לא להלשין על חברים. מתעלם לחלוטין מהכשל המוסרי שלו, אך בהישמע הצפירה עומד דום.

 

אביב וצורי

שני נערים נוספים מהשכבה. מייצגים את הישראליות בשמותיהם ובדרך אכילתם את הפלאפל:
אביב מקלל כשהפיתה נפתחת למטה וכל הטחינה והמים החלו לנזול על ידיו
דבר זה מאפיין את הישראליות העממית והבוטה.

השניים מעריצים את שרון ותורמים לעיצוב דמותו כמייצג את "הצבר הישראלי יפה הבלורית".

הניגודים

 

  1. שמות הדמויות

שרון, גלעד, אביב, צורי וסיון אלו שמות עבריים חדשים, אשר סמנו את הדור הצעיר בארץ.
שמות אלו עומדים בניגוד לשמות ישנים שאפיינו את היהודים כמו אלי, או לשמות גלותיים לחלוטין כמו שולם.

דרך השמות נוצרות שתי קבוצות: הצברים הישראלים מול אלי (מייצג את האחר) ושולם (מייצג את היהודי הגלותי, ניצול השואה).

החברה הישראלית ה"צברית" מתייחסת בזלזול אליהם: אל האחרים ואל ניצולי השואה

 

  1. יום השואה מול יום הזיכרון

ביום השואה שרון חגג את הצלחתו בראיון לקומנדו הימי, עם בירות וחרקות על אופניו של שולם.

ביום הזיכרון הוא מפסיק את המכות עם אלי כדי לעמוד דום.

ניגוד זה מייצג את היחס המזלזל לשואה בישראל של שנות השבעים.

 

  1. זונדרקומנדו אל מול הקומנדו הימי

אנלוגיה נוספת לניגוד בין שואה לתקומה.

אלי בבורותו לא מבין את ההבדל וכך נוצר מבט אירוני.
הזונדרקומנדו מייצג את השואה, האסון, את היהודים כקורבן.
לעומת זאת,
הקומנדו הימי הוא יחידה מובחרת בצבא. מסמלת את הגבורה, העוצמה והמהפכה הציונית.

 

מטרת הניגודים היא ביקורת על הישראליות הכוחנית ויהירה. ביקורת על חברה אטומה, חסרת רגישות לאחר ולחלש. ביקורת על חברה שבה כבוד זה לא להלשין על חברים, ולא כבוד האדם.

 

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר.