הרשות המבצעת – הממשלה – סיכום

הרשות המבצעת – הממשלה

 

חוק יסוד:הממשלה מגדיר את הממשלה כרשות המבצעת. מתוך כך מודגשת ההפרדה בין הרשות המחוקקת, אשר קובעת את סדרי השלטון והחוקים, לבין הרשות המבצעת הפועלת לפי אותם חוקים.

בישראל שיטת שלטון פרלמנטרית, ולכן הממשלה זקוקה לאמון הפרלמנט, שכן הוא יכול להצביע
אי-אמון ולהפיל את הממשלה. בנוסף, הכנסת יכולה לחייב את הממשלה לפעול בדרך מסוימת, באמצעות חקיקת חוקים מגבילים.

הממשלה לא רק מוציאה לפועל את החלטות הכנסת, אלא קובעת בעצמה מדיניות ומקבלת החלטות ביצוע בכל תחומי ניהול המדינה.

למשל – בסמכותה של המדינה להכריז על יציאה למלחמה.

 

לרשות המבצעת יש 3 גורמים

  1. הממשלה – פועלת כגוף אחד.

 

  1. השרים

מכהנים כחברי ממשלה. השרים לא חייבים בהכרח להיות חברי כנסת – כך יוכלו להשתתף בדיוני הכנסת, אך לא להצביע במליאה.

כל שר בעל אחריות על משרד ממשלתי, על מדיניות משרדו ועל ביצועה. בנוסף, השרים מייצגים
את צרכי משרדיהם מול הממשלה, ודואגים להקצאת תקציבים לפעילויותיהם.

השרים חברים בוועדות שרים, שהן פורום מצומצם בו נמצאים מספר שרים, במטרה לשיפור
תהליך הניהול וקבלת ההחלטות בתחום מוגדר. למשל – וועדת השרים לענייני חקיקה.

 

 

  1. הבירוקרטיה, הדרג המנהלי

הדרג המנהלי מוציא לפועל את מדיניות הממשלה, החלטותיה וחוקי הכנסת.

דרג זה מורכב מאנשי מקצוע אשר מומחים בתחומם (מנכ"לים, מנהלי אגפים ומחלקות וכו'), הממונים לתפקיד (לא נבחרים). הם מספקים לשרים נתונים והמלצות, שימשו כבסיס להחלטותיהם. הדרג עשוי להשפיע על קביעת מדיניות המשרד, בשל מומחיותו בנושא מסוים.

לרוב, הפקידים קבועים ולא מתחלפים עם הבחירות.

לצד הדרג הבירוקרטי הבכיר פועל הדרג הזוטר, אשר עוסק בביצוע החלטות ממשלתיות, ולא בהעלאת הצעות.

תהליך כינון הממשלה

לאחר מערכת בחירות (או התפטרות ממשלה \ הצבעת אי אמון), הנשיא מקיים התייעצות עם
נציגי המפלגות לגבי המועמד שירכיב את הממשלה ויהיה ראש הממשלה. לאחר ההתייעצות
מטיל הנשיא על אחד מחברי הכנסת, בעל הסיכויים הטובים ביותר להרכיב ממשלה, את התפקיד. הנבחר מנהל מו"מ עם נציגי הסיעות השונות, במטרה להגיע להסכמה על קווי יסוד לניהול
המדינה בשנות כהונת הממשלה. עליו לזכות ברוב מוחלט (הסכמת 61+ ח"כ), כדי שיוכל להציג
את הממשלה בפני הכנסת.

 

מערכת בחירות \ התפטרות ממשלה \ הצבעת אי אמון

 

 

הנשיא מקיים התייעצות עם נציגי המפלגות
לגבי המועמד שירכיב את הממשלה ויהיה ראש הממשלה

 

 

הנשיא מטיל על אחד מחברי הכנסת,
בעל הסיכויים הטובים ביותר להרכיב ממשלה,
את התפקיד

 

 

המועמד מנהל משא ומתן עם נציגי הסיעות השונות,
במטרה להגיע להסכמה על קווי יסוד
לפיהם תנוהל המדינה
בשנות כהונתה של הממשלה

במידה וזכה ברוב מוחלט (61+ ח"כ)

 

מציג את הממשלה בפני הכנסת

 

 

 

ממשלה קואליציונית

שיטת הממשל הפרלמנטארית קובעת שהממשלה צריכה לזכות בתמיכה של רוב ח"כ כדי להתקיים. כל עוד אף מפלגה לא זכה ברוב מוחלט (61+ ח"כ), יש להקים ממשלה קואליציונית:
ממשלה המורכבת מצירוף של כמה מפלגות – כדי לזכות בתמיכת רוב חברי הכנסת.

 

3 סוגי ממשלות קואליציוניות

  1. קואליציה צרה – מס' חברי הפרלמנט בה הוא המינימום הנדרש, או קצת מעבר (62).
  2. קואליציה רחבה – מס' חברי הפרלמנט בה גדול משמעותית מהמינימום הנדרש (80).
  3. ממשלת אחדות לאומית – ממשלה המורכבת מהמפלגות הגדולות והקטנות יחד,

בעלת רוב גדול מאוד (כמו 90 ח"כ).

 

יתרונות בקואליציה רחבה

  • מחזקת את הלגיטימיות הציבורית של הממשלה – רוב גדול בקואליציה משקף ייצוג של חלקים גדולים בעם.

 

  • מחזקת את תחושת השותפות הלאומית – חלק ניכר מהמפלגות מצליחות להגיע להסכמה על נושאים בסדר היום הלאומי.

 

  • עוזרת לגשר על הפערים בחברה – ע"י ישיבה משותפת של נציגי "קבוצות" בחברה, ביניהן יש מתח. אנשים שונים עובדים יחד: חילונים-דתיים, ערבים-יהודים, ימנים-שמאלנים וכו'.
  • מגבירה את יציבות הממשלה – קשה להפילה. איום המפלגות הקטנות פחות ממשי.

 

מנגד לכך, קואליציה רחבה מדי מקטינה את חופש הפעולה של הממשלה, מכיוון שהיא צריכה
להגיע להסכמה בין מס' רב יותר של שותפים.

 

הסכמים קואליציוניים

הסכמים פוליטיים שנחתמים בין המפלגות השותפות בקואליציה. ההסכמים מפרטים על
הזכויות והחובות של השותפות, על התמיכה בממשלה ובראש הממשלה על פי קווי יסוד
ואיוש משרות בממשלה, משרדיה וגופיה (שרים, סגני שרים). ההסכמים חייבים להיות מפורסמים בציבור מתוך זכות הציבור לדעת, ומצורך הח"כים לדעת מהן ההתחייבויות שהקואליציה
לקחה על עצמה. בית המשפט לא יכול לכפות על קיום ההסכם, אולם אם ביהמ"ש הכריז
שמפלגה אחת הפרה אותו, מפלגה אחרת יכולה לאיים בפרישה מהקואליציה.

סמכויות הממשלה

  חוק תקנה
 

מטרה

 

 

מגדיר דבר כלשהו

 

 

מפרטת את אופן ביצוע החוק

 

המבצע

 

 

הכנסת

 

שר אחד

 

מהירות ההתקנה

 

 

לאט

 

מהר

 

 

  1. קביעת מדיניות וביצועה

הממשלה מחליטה על מדיניות חברתית-כלכלית, צבאית, דיפלומטית וכו'.

בהחלטה חשובה, שרי הממשלה מקבלים החלטה משותפת ומטילים אותה על שר מסוים.
בהחלטות לא חשובות, כל שר יחד עם ראשי משרדו מתווה מדיניות בתחום משרדו.

 

 

  1. סמכות שיורית

לפי סעיף 32 לחוק יסוד:הממשלה, הממשלה בעלת סמכות לביצוע כל פעולה אשר אינה ניתנת
ע"פ חוק לגוף אחר במדינה. כלומר, לכל דבר שאין מבצע רשמי – המדינה אחראית.

זהו חריג למצב שבו המדינה יכולה לפעול רק בתחומים שהוסמכה להם.

אין לפגוע בזכויות אדם מכוח סמכות שיורית, ולעניין זה נחוצה הסכמה מפורשת בחוק.

 

 

  1. קביעת תקנות: חקיקת משנה

כדי שאפשר יהיה לבצע חוק, השרים הממונים על ביצועו מוסמכים להתקין תקנות רגילות \ תקנות לשעת חירום אשר מפרטות את אופן ביצוע החוק, שנחקק בחקיקה ראשית.

למשל: שר המשפטים מוסמך לקבוע בתקנות משנה, סדרי דיון בבית המשפט.

חקיקת משנה לא תסתור את החקיקה הראשית. התקנות נתונות לביקורת וועדות הכנסת וחייבות להתפרסם ברבים. סמכות זו של השרים נובעת מכך שהכנסת לא יכולה לעמוד בעומס החקיקה.

בנוסף, פעמים רבות יש צורך במומחיות מיוחדת לעניין כלשהו, שאינה מצויה בדר"כ בכנסת.

  1. התקנת תקנות לשעת חירום

עם קום המדינה ב1984, היה צורך לנקוט באמצעים מיוחדים כדי להתמודד עם מצב החירום
שנבע מסכנת איום על קיומה של המדינה.

מועצת המדינה הזמנית חוקקה חוק שאפשר למדינה להכריז על מצב חירום – וכך נעשה.

תוקף ההכרזה הנו 3 חודשים, אך ניתן לחידוש. קביעת מצב-החירום לא בוטלה במהלך השנים,
ומצב זה הפך להיות קבוע. בכל שנה הכנסת מאריכה את תוקפו של מצב החירום לתקופה נוספת
של שנה.

במצב חירום זה, רשאים הממשלה והשרים (שהוסמכו ע"י הממשלה) להתקין תקנות לשעת חירום בכל עת, ללא אישור הרשות המחוקקת.

התקנות יכולות לגבור על הוראות חוק, למעט חוקים חסינים (כמו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו,
חוק יסוד: חופש העיסוק, וחוק יסוד: הכנסת).

הסמכות ניתנה לממשלה, מכיוון שבזמן חירום יש להסדיר עניינים חשובים במהירות וביעילות.

התקנות שהממשלה יכולה לחוקק בעת חירום, נפרשות על פני הגדרה רחבה: "ככל אשר יראה לו (שר \ ראש ממשלה) לטובת הגנת המדינה, בטחון הציבור וקיום האספקה והשירותים החיוניים". הגדרה זו מעניקה לממשלה כוח רב, שכן מעט מאוד נושאים לא מקושרים לנושאים אלו.

הסמכות הרחבה עלולה לפגוע בדמוקרטיה ובזכויות האדם והאזרח במדינה.

 

 

 

  1. התקנת תקנות הגנה לשעת חירום 1945

חקיקה ראשית. מקור סמכות זו, היא בתקנות הגנה לשעת חירום מ1945, אשר נקבעו ע"י
המנדט הבריטי במטרה למתן סמכויות בלתי-מוגבלות לשלטון הבריטי, כדי להיאבק במחתרות היהודיות שפעלו אז.

תקנות אלו נקלטו במשפט הישראלי, דרך פקודת "סדרי שלטון ומשפט", שקבעה שכל חוק ותקנה מתקופת המנדט הבריטי, שלא בוטלו במפורש בחקיקה הישראלית – תקפים.

התקנות מאפשרות לשר הביטחון ולכוחות הביטחון לנקוט צעדים שונים מטעמים ביטחוניים
ללא משפט, כמו סגירת אזור, מעצר מנהלי, הגבלת תנועה, החרמת רכוש, צנזורה ביטחונית וכו'.

ב1979, נחקק "חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים)", שהגביל את היכולת לעצור מנהלית.
החוק קבע שיש לאשר את המעצר עם נשיא ביהמ"ש המחוזי, ובכך ביהמ"ש יכל לבקר את הצו.
בדרך זו נוצר איזון בין צרכי החירום לבין ההגנה ממעצרים שרירותיים.

 

מעצר מנהלי

  1. מעצר מניעתי מידי
  2. מורה עליו שר הביטחון
  3. נועד למנוע פגיעה בביטחון המדינה
  4. אין צורך בקיום הליך משפטי נגד העצור
  5. תקף ל6 חודשים. במהלכם יש לקבל אישור מביהמ"ש לקיום הצו
  6. נתון לביקורת רבה עקב הפגיעה בזכויות, ולכן חלות עליו הגבלות בחוק

 

 

  תקנות רגילות תקנות לשעת חירום תקנות ההגנה לשעת חירום 1945
 

 

מטרה

 

הסדרת עניין בתחום משרדו של שר מסוים

 

1.     להגן על המדינה
ועל בטחון הציבור

2.     לקיים אספקה של השירותים החיוניים

 

 

1.     שמירת הביטחון

2.     ביצוע תפקיד השר

 

בעל סמכות להתקינן

 

 

שר הממונה על ביצועו של חוק מסוים

 

 

1.     כל שר

2.     ראש המשלה

 

 

1.     שר הביטחון

2.     מפקדי הצבא

 

תוקף

 

אין

 

3 חודשים.

ניתן לחדש לשנה נוספת, בכל פעם

 

 

משנת 1945, עד היום

 

תוכן

 

 

מאפשר לשר להסדיר עניינים הקשורים לחוק שבתחום משרדו.

 

 

הממשלה יכולה לשנות כל חוק או להפקיע אותו באופן זמני (אלא אם הוא מוגן)

 

מאפשר לשר הביטחון

 

1.     להטיל עוצר

2.     להגביל תנועה

3.     לצנזר

4.     מעצר מנהלי

 

 

פגיעה בזכויות או עקרונות

 

 

לא יכולות לסתור חוק קיים, ולכן לא אמורה להיות פגיעה

 

 

פוגע ב –

1.     הפרדת רשויות

2.     זכויות אדם ואזרח

 

פוגע ב –

זכויות אדם ואזרח

 

סמכות חקיקה – התקנת חוק                      ביצוע סמכות – החוק קיים

תפקידי ראש הממשלה

בעקרון, לראש הממשלה ולשרים יש קול שווה.
היחסים בין ראש הממשלה לשרים, מפורטים בחוק יסוד:הממשלה.

 

  1. עמידה בראש הממשלה – ייצוג הממשלה והמדינה, כלפי פנים וכלפי חוץ.
  2. ניהול ישיבות הממשלה
  3. פיקוח על עבודתן של וועדות השרים
  4. העברת שר מכהונתו – רה"מ לא יכול לשנות את התפקידים בין השרים (רק בהחלטת הממשלה), אך יכול לפטר שרים.
  5. אחריות על משרדים – אשר כפופים לו ישירות ונותנים לו את הכוח שלו (המוסד, שב"כ, הלמ"ס, המכון למחקר ביולוגי, הוועדה לאנרגיה אטומית וכו').
  6. פיזור הכנסת – יכול לפזר את הכנסת באישור נשיא המדינה, ובכך להביא לבחירות חדשות.

 

אחראיות ממשלתית


אחריות ממשלתית משותפת

אחריות משותפת של כל הממשלה כלפי הכנסת. הממשלה כולה נושאת באחריות לכל
ההחלטות והפעולות שקיבלה וביצעה כגוף אחד, וכן לכל מעשה של כל אחד מהשרים.

השרים לא יכולים לחלוק על פעולות ראש הממשלה או השרים האחרים, כשאותן פעולות
התקבלו בהצבעת רוב השרים. שר המצביע כנגד החלטות הממשלה – דינו כשר שהתפטר מהממשלה. כלומר, השרים ונציגי סיעות השרים בכנסת חייבים להצביע בעד החלטות הממשלה.

 

אחריות מיניסטריאלית

אחריות המוטלת על כל שר אשר מתוקף היותו ממונה על ביצוע המדיניות של משרדו, ועל המנגנון המבצע את התפקידים שבתחום משרדו.

האחריות רחבה, וכוללת כל פעולה שנעשתה בתחום משרדו של השר, ולא רק מעשה או
מחדל אישי שלו, אפילו אם הוא לא ידע עליה או נתן הוראה מפורשת שלא לבצעה.
השר צריך להתייצב אישית בפני הכנסת, ולדווח לה בשם הפעולות שנעשו על ידיו \ ע"י עובדיו. כלומר, הוא לא יכול לחמוק מאחריות ולהטילה על עובדיו.

האחריות ציבורית \ פוליטית ולא משפטית, כך שהיא לא גוררת הטלת אחריות פלילית או אזרחית.

היועץ המשפטי לממשלה

אחראי לשמירה על שלטון החוק במדינה, במובן המהותי – ערכי: אחראי על הגנת האינטרס הציבורי מפני כל פגיעה אפשרית מצד רשויות השלטון.

היועמ"ש משמש כראש התביעה הכללית מטעם המדינה, מייעץ לממשלה בתחום המשפטי ומייצג את רשויות המדינה בבתי המשפט.

הוא מתמנה ע"י הממשלה (שהיא בעלת הסמכות גם לפטרו) אחת ל6 שנים, לקדנציה אחת בלבד.

היועמ"ש הוא עובד ציבור, בעל שיקול דעת מקצועי ובלתי תלוי ברשויות השלטון שמינו אותו.

 

תפקידיו

  1. ייעוץ משפטי לממשלה, לשרים ולרשויות המדינה – דואג שפעולותיהן של רשויות השלטון והכנסת ייעשו במסגרת החוק, ובין היתר מייעץ בהכנת חוקים ובוחן הצעות חוק.

 

  1. ממונה על רשויות התביעה הפלילית – מחליט האם להגיש כתב אישום ולהעמיד לדין פלילי לפי קו המנחה השואל "האם ישנו אינטרס ציבורי להעמיד לדין".

 

  1. מייצג את רשויות השלטון בבית המשפט – מייצג את הממשלה כפרקליט בפני בית המשפט בעתירות המוגשות נגדה לבג"ץ.

 

 

הביקורת על היועץ המשפטי

את הביקורת על היועץ המשפטי מחזיקה בידה הממשלה, הכנסת ובית המשפט.

הממשלה יכולה לפטר את היועמ"ש בכל עת, אך לא נהוג לעשות זאת, למעט במקרים נדירים.

הכנסת מבקרת את היועמ"ש דרך הוועדות השונות (הדורשות ממנו להסביר החלטות \ מדיניות),
וע"י שאילתות. עם זאת, הכנסת לא יכולה לשנות את החלטותיו או להורות לממשלה לפטרו.

אמצעי הפיקוח היעיל ביותר הוא הביקורת השיפוטית של בג"ץ.

ביהמ"ש מתערב בהחלטות היועמ"ש רק כאשר מוגשת לו עתירה בעניין, או כשנמצאת בהחלטותיו חוסר סבירות ממשי.

הציבור משמש כלי ביקורת נוסף, שכן החלטות היועמ"ש מפורסמות בציבור, באמצעי התקשורת, ועומדות על סדר היום הציבורי.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר.