מאפיינה של מדינת ישראל כמדינה יהודית – סיכום

מאפיינה של מדינת ישראל כמדינה יהודית

 

הסדר הסטטוס קוו ("מצב הדברים הקיים")

על מנת שהציבור החילוני והדתי יוכלו לחיות יחד, למרות חילוקי הדעות, נחתם בשנת 1947, בערב הקמת המדינה, הסדר פשרה בין מפלגות הפועלים והמפלגות הדתיות החרדיות, הידוע בשם
"הסדר הסטטוס קוו".

לפי הסדר זה, מעמד הדת במדינה נשאר כפי שהיה בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי.

ההסדר נועד לקבוע כללים לקבלת הכרעות פוליטיות בתחום מעמד הדת במדינה, אך אין בו
פתרון למחלוקות כולן. המחלוקות בנושאי דת ומדינה בישראל הן עמוקות, ועל מנת להבטיח
את היציבות במדינה יש נטייה להמנע בתחומים אלו מהחלטות בהכרעת רוב ובחקיקה.

חלק מנושאי הסטטוס קוו קיבלו תוקף של חוק, למשל שמירת כשרות במוסדות ציבוריים,
עיסוק בנישואין וגירושין ע"י בתי דין רבניים בלבד ונושא העבודה בשבת.

הסדר הסטטוס קוו עוסק בארבעה תחומים:

שבת – שמירת שבת במקומות ציבוריים (כמו תחבורה ציבורית)
כשרות – שמירת כשרות במוסדות ציבוריים                                        ראשי תיבות
חינוך – שמירת המעמד העצמאי לחינוך הדתי                                        שכח"ן
נישואין וגירושים – מתן זכות בלעדית לבתי דין רבניים לעסוק בכך

 

מאפיינים משפטיים

הכנסת קבעה לאורך קיום המדינה, מספר רב של חוקים במטרה לשמר את האופי היהודי במדינה.

חוקים שמטרתם חיזוק האופי הלאומי של המדינה

  1. חוק השבות [1950] – מאפשר לכל יהודי לעלות לישראל, לקבל אשרת עולה, ומכוח חוק האזרחות לקבל אזרחות ישראלית. מבטא את המחויבות בהכרזת העצמאות ש"מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות". כך מבטא היבט לאומי, ולאו דווקא דתי, כי הוא מעניק זכות עלייה לבני העם היהודי, ללא תלות בזיקתם היהודית או התרבותית.
  2. חוק הקרן הקיימת לישראל [1953] – מקנה לקק"ל אחריות בתחום ההתיישבות היהודית במדינת ישראל, קובע שמטרת הארגון היא לרכוש קרקעות וליישב אותן ביהודים.
  3. חוק יסוד: מקרקעי ישראל – קובע ש"מקרקעי ישראל, והם המקרקעים בישראל של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן הקיימת לישראל, הבעלות בהם לא תועבר אם במכר ואם בדרך אחרת". מטרתו היא להשאיר את נכסי המקרקעין ברשות המדינה, כדי שכך היא תוכל להבטיח שבאותו שטח יתממש הלאום היהודי.

חוקים שמטרתם לתת ביטוי לנורמות דתיות

  1. חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) [1953] – מעניק סמכות בלעדית לעריכת
    נישואין \ גירושין לבית דין רבני. קובע שנישואים \ גירושין בין יהודים בישראל יהיו לפי ההלכה.

 

  1. חוק איסור גידול חזיר [1962] – אוסר על גידול חזיר בארץ, במקומות בהם יש רוב יהודי. החוק לא כולל איסור על אכילת חזיר, או על גידול חיות לא כשרות אחרות במטרה לאוכלן. מטרת החוק היא לתת צביון יהודי למדינת ישראל.

 

  1. חוק חג המצות (איסור חמץ) [1986] – אוסר על בעלי עסקים להציג חמץ בפומבי
    למכירה או צריכה, בתקופת חג הפסח. מטרת החוק היא לתת צביון יהודי למדינת ישראל.

 

  1. חוק שעות עבודה ומנוחה [1951] – גם חוק סוציאלי. קובע את יום השבת והחגים
    כימי מנוחה רשמיים ליהודים, ע"פ המסורת היהודית – "ושבתת בו מכל מלאכה".
    אין להעסיק עובד בימים אלא ללא איתר של שר העבודה. החוק אוסר אפליה של
    עובדים שומרי מצוות. יום החופש של המוסלמים הוא שישי, ושל הנוצרים ראשון.
    החוק מבטא גם את התרבות והמורשת היהודית, בעיקר עבור אנשים שאינם דתיים.

 

 

חוקים שמטרתם לתת ביטוי לתרבות ומורשת יהודית

  1. חוק חינוך ממלכתי [1953] – קובע את יעדי החינוך הלאומי, וביניהם הנחלת המורשת היהודית.

 

  1. חוק זיכרון השואה והגבורה [1959] – קובע כי כ"ז בניסן מוקדש ל"התייחדות עם זכר
    השואה ועם זכר מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים ההם". מטרתו היא לבטא זיקה עמוקה לעם היהודי ולהיסטוריה היהודית.

 

  1. חוק רשות השידור [1965] – קובע את מטרות השידור הציבורי (לדוגמה חיזוק הקשר
    בין אזרחי המדינה היהודיים למורשתם היהודית).

 

  1. חוק יסוד המשפט [1980] – קובע כי בכל מקרה בו ביהמ"ש לא מוצא תשובה בחוק הקיים, יש להכריע "לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל",
    אשר מתבססים על המשפט העברי ותורמים לחיזוק התרבות והמורשת היהודית.
    מטרת החוק היא לסייע לשופטים בפרשנות חוקים.

 

  1. החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם [1950] – נחקק במטרה להעמיד לדין את הנאצים
    ואת עוזריהם. החוק מטיל אחריות על כל אדם שסייע לנאצים, ולא רק על המבצעים
    עצמם. החוק מבקש לעשות צדק, ומחזק את הזיקה בין העם היהודי בתפוצות,
    שכן האלימות הייתה כלפי העם היהודי כולו.

סמלי המדינה (כמאפיין יהודי של מדינת ישראל)

סמלים מייצגים בתוכם ערכים ומשמעויות, מעוררים הזדהות רגשית עם תוכנם. סמלים
לאומיים מייצגים את המדינה ואת ריבונותה, ותורמים לאיחוד וליכוד בני הלאום. במקרה של מדינת ישראל, לסמלי המדינה יש חשיבות מיוחדת, שכן אזרחיה היהודים הגיעו מארצות שונות והיה
צריך ללכדם סביב יסודות משותפים. סמלי המדינה – הדגל, הסמל וההמנון, אוצרים בתוכם
מרכיבים מהמורשת היהודית ומאפשרים הזדהות רבה.

 

  1. חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה [תש"ט 1949]

מגדיר את פירוש הדגל, הסמל וההמנון. קובע מתי יש להשתמש בסמלים הללו, וקובע כי פגיעה בסמלים נחשבת עבירה פלילית.

 

הדגל

חוק הדגל והסמל [תש"ט 1949], קבע באופן רשמי את הדגל וצורתו כדגל המדינה הרשמי.

 

הדגל של מדינת ישראל, הוא דגל התנועה הציונית ומכיל בתוכו יסודות לאומיים והיסטוריים:

  • צבעי הדגל, תכלת ולבן – כצבעי הטלית, וצבעי בגדיו של הכהן הגדול. לבן = קדושה, טוהרה.
  • מגן הדוד הוא סמל יהודי מסורתי, המופיע בספרים של הקהילות היהודיות מהמאה ה14.

 

סמל המדינה

עם קום המדינה, היה צריך לקבוע סמל שיבטא ערכים לאומיים ודתיים, וישמש כסמל מזהה של המדינה כיהודית. חוק הדגל והסמל [תש"ט 1949] קבע באופן רשמי כי המנורה היא סמל המדינה.

 

סמלה של מדינת ישראל, הוא מנורת בית המקדש שלצדיה ענפי זית (מסמלים שלום).

  • מנורת בית המקדש מופיעה כפי שהיא מופיעה על שער טיטוס ברומא.
  • המנורה הייתה אחד מכלי הקודש במשכן, והעם שמר עליה במסעו במדבר ובמלחמותיו.
  • המנורה שימשה בעבודת הקודש בשני בתי המקדש, עד שנפלה לידי טיטוס בח"ב 2.
  1. ההמנון

לכל מדינה יש שיר לאומי המבטא את הלך רוחה של החברה המזדהה עם הנאמר בשיר.
בשיר מבוטאים ערכים ומשמעויות לאומיים. בעל חשיבות באיחוד וההזדהות של אזרחי המדינה.

מילות "התקווה" לקוחות משיר של נפתלי הרץ אימבר, והמנגינה משירי עם שונים ומקטע קלאסי של המלחין הצ'כי סמנטה. התקווה שימש כהמנון התנועה הציונית (באופן לא רשמי) משנת 1898.
על אף שהיא מנוגנת באירועים ממלכתיים מקום המדינה, רק ב2004 נחקק "חוק ההמנון"
שקבע כי היא ההמון הרשמי של המדינה. במהלך השנים עלו הצעות רבות לשינויו – חלק טענו
כי אין בו מילים מהתנ"ך, שהמשורר אינו דגול כמו ביאליק או שאינו מייצג את כלל אזרחי המדינה
(גם הלא-היהודים). הצעות אלו לא התקבלו, והנוסח נקבע כסופי ב2004.

קבוצות שלא מזדהות עם ההמנון

  • חרדים, פוסט-ציוניים
  • ערבים


אילו ערכים
אינם באים לידי ביטוי בהמנון?

  • חברה חופשית ודמוקרטית
  • פלורליזם תרבותי
  • התייחסות ללאום במובן הפוליטי
  • מימוש (מדובר על תקווה וציפייה)
  • ערכים יהודיים דתיים

 

  1. שפה (כמאפיין יהודי)

שפה היא מערכת מוסכמת של מילים, צורות הבעה ומשפטים המשמשים אמצעי תקשורת אנושי. זהו אחד המאפיינים המייחדים קבוצת אנשים, ובעידן המודרני נחשב לסממן מובהק של זהות לאומית.

העברית היא השפה ההיסטורית של העם היהודי – שפת התנ"ך, המשנה וכתבי הקודש.
גם כאשר השפה העברית לא הייתה מדוברת, היא המשיכה להיות בשימוש במסגרת חיי הדת ולימודי התורה. התנועה הציונית ראתה את השפה כאמצעי לביטוי לאומי וגם כסמל לאומי.

המקור למעמדה הרשמי של השפה העברית, נמצא בסעיף 82 ב"דבר המלך במועצה על א"י", שנחקק ע"י ממשלת בריטניה בראשית ימי המנדט הבריטי. סעיף זה הגדיר את האנגלית,
העברית והערבית כשפות הרשמיות של המנדט הבריטי. עם קום המדינה בוטלה השפה
האנגלית כשפה רשמית, והעברית וערבית נותרו השפות הרשמיות בה.

כל פרסום רשמי במוסדות רשמיים ובמוסדות החינוך, חייב להתפרסם בשתי השפות.

מעמד השפה העברית אינו רשמי ובלעדי, אך יחד עם כך ישנם חוקים המעניקים לה יתרון ובלעדיות (למשל: בחוק האזרחות יש דרישה לידיעת מה של השפה, לצורך קבלת אזרחות).
במקביל, ישנם חוקים המצביעים על מעמד זהה של השפה הערבית (למשל חובת הפרסום הרשמי).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *