המיעוטים בישראל – סיכום

המיעוטים בישראל

 

הגדרה

קבוצת מיעוט היא קבוצה בעלת מאפיינים לאומיים, אתניים, תרבותיים, לשוניים וכו', אשר שונים
משל קבוצת הרוב. חברי הקבוצה חשים שונים מרוב האוכלוסייה בתוכה הם חיים. כלומר, השוני
הוא גם תודעתי ולא רק חיצוני. לרוב, קבוצות המיעוט מעוניינות לשמור על ייחודן התרבותי-אתני,
ולא מעוניינות להיטמע \ להשתלב בתרבות \ דת של קבוצת הרוב.

כל מדינה קובעת לעצמה את מידת ההתייחסות למיעוט החי בה, ומבטאת זאת בחקיקה ומדיניות. במאה העשרים, הפל נושא מידת ההכרה במיעוטים לנושא מרכזי – במדינות דמוקרטיות לא
אמור להיות הבדל בין הרוב למיעוט, בכל הקשור לשוויון זכויות מלא. בפועל, עלולה להתעורר בעיה עם הכרה של קבוצת המיעוט כקבוצה, בתחום הפוליטי או התרבותי.

 

בישראל

במ"י תמיד התקיים מתח בין היותה מדינה יהודית ולאומית-אתנית, לבין הכרה במיעוטים החיים בה. בהכרזת העצמאות, הוצהר כי מ"י היא מדינתו של העם היהודי, אך גם הובטחה התייחסות שווה לכל אזרחיה ("מ"י .. תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדלי דת, גזע ומין ..").

כיצד המדינה מסייעת למיעוטים בתוכה לשמור על ייחודם ועל זהותם התרבותית?

  1. הכרה בשפה הערבית כשפה רשמית שנייה במדינה – מתוקף החקיקה המנדטורית, ולכן:
  • רשויות השלטון חייבות לפרסם כל דבר רשמי גם בשפה זו
  • מטבעות, שטרות, בולים ותעודות מודפסים בשתי השפות
  • אמצעי התקשורת הממלכתיים מחויבים לשדר תכניות בשפה הערבית
  • במקומות בעלי רוב ערבי, חובת השלטון המקומי לפרסם מודעות רשמיות בערבית

לעיתים, השוויון בין שתי השפות אינו מוחלט. למשל, דיונים בביהמ"ש מתנהלים בעברית בלבד וניתן רק להעיד בערבית. בנוסף, החוק לא עקבי ביחס לשפה הערבית. יש חוקים הנותנים מעמד מועדף לעברית, ויש חוקים שנותנים להם יחס זהה.

  1. אפשרות לקיים מערכת חינוך נפרדת במימון המדינה – עקב הכרת המדינה בזכות המיעוט לשמור על מורשתו, תרבותו, שפתו ולימוד ההיסטוריה שלו – פועלים מוסדות חינוך מיוחדים.
  2. מתן אוטונומיה דתית – כחלק מהכרה בחופש הדת והפולחן של המיעוטים, המדינה מקצה תקציבים למוסדות דת לא יהודיים (מסגדים, כנסיות) ומכירה במעמדם של בתי דין שרעיים ודרוזים. בנוסף, קבוע בחוק הסדרים ייחודיים כגון אפשרות בחירה ביום מנוחה שאינו שבת. כבר בהכרזת העצמאות, מ"י הבטיחה כי "תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות".
  3. ייצוג פוליטי בכנסת – המדינה מאפשרת למיעוטים ייצוג פוליטי בכנסת, כמו לשאר האזרחים.

3 המיעוטים העיקריים בישראל

 

הערבים

הערבים בישראל הם מיעוט לאומי, אתני, תרבותי דתי ולשוני.

זוהי קבוצת המיעוט הגדולה במדינה, המהווה כולה כ-20% מאוכלוסיית המדינה.

הרוב הגדול בין ערביי ישראל הוא מוסלמי. 10% מהם נוצרים. 15% מהם בדואים.

רוב הערבים הישראלים חיים בישובים נפרדים, ומיעוטם חיי ביישובים מעורבים של יהודים וערבים.

רוב הערבים בישראל הם מוסלמים סונים, והמיעוט הוא נוצרי. זהותם הלאומית היא גם ערבית, כלומר, הם רואים עצמם חלק מהאומה הערבית וגם הפלסטינית (ובכך רואים את עצמם קשורים לחברה הפלסטינית).

לרבים מהם בני משפחה במדינות ערב.

מאז קום המדינה, החברה הערבית הפכה מחקלאית-כפרית לעירונית ברובה.

שיעור השתתפותם של ערביי ישראל בשוק התעסוקה נמוך מהממוצע של כל האוכלוסייה במדינה. בנוסף, יש פערי שכר בינם לבין היהודים, דבר הגורר עוני, היעדר מקומות תעסוקה \ תעשייה ומכשולים ביזמות עסקית ערבית. אחוז הערבים המועסקים בשירות המדינה הוא 7%.

על אף פעולות הממשלה בנושא בשנים האחרונות ותיקוני חקיקה של הכנסת, עדיין יש פערים כלכליים גדולים בין ערביי ישראל לבין הרוב היהודי.

האוכלוסייה הערבית פטורה משירות בצה"ל, ורק מעטים מהם מתנדבים לכך. הסיבה המרכזית
למתן הפטור היא מהדילמה שעלולה להיות, אם ימצאו עצמם בעת לחימה בין מדינת ישראל
למדינות ערביות \ ארגונים פלסטינים. הבדואים מייצגים אחוז התנדבות גבוה, בעיקר ביחידת הגששים או בגדוד הסיור המדברי.

גם השירות האזרחי \ לאומי אינו חל עליהם. לרוב, אלו נשים המתנדבות לשירות הלאומי.

 

 

הנוצרים

הנוצרים הם מיעוט דתי קטן יחסית, המהווים פחות מ2% מאוכלוסיית המדינה.

רוב הנוצרים בישראל רשומים בלאומם כערבים.

משנת 2014 ניתנת להם האפשרות לשנות זאת לארמנים.

רמתם הכלכלית גבוהה יחסית.

חלק ניכר מהם משרת בצבא או בשירות לאומי.

דרוזים

הדרוזים הם קבוצת המיעוט השנייה בגודלה במדינה, ומהווים 1.7% מאוכלוסיית המדינה.

רובם גרים בכפרים באזור הצפון – בגליל, בחיפה ובצפון רמת הגולן.

בשונה משאר הדרוזים בישראל, מרבית הדרוזים ברמת הגולן (אשר נהיו תחת שליטה ישראלית רק לאחר 1967), רואים עצמם כחלק מהלאום הסורי, ומסרבים לקבל אזרחות ישראלית או
להצביע בבחירות.

בשנת 1957 הכירה המדינה בדרוזים כעדה דתית נפרדת, ושינתה את הרישום שלהם
בתעודת הזהות מ"ערבי" ל"דרוזי". רוב הדרוזים מגדירים עצמם כקבוצה אתנית נפרדת מהלאום הערבי, ללא שאיפה לאומית – מדינית, אשר נאמנים למדינה בה הם חיים. מעטים מהם מגדירים
את עצמם כערבים, ומיעוט קטן עוד יותר כפלסטינים.

מקור דתם הינו בהתפלגות מהאסלאם השיעי, ועיקריו נשמרים בסוד. אמונתם היא בנביא יתרו,
וחל איסור על קבלת מצטרפים חדשים לדת. הדרוזים מגדירים את עצמם כעדה דתית נפרדת,
וכך גם המדינה.

במהלך קיומה של המדינה, הפרנסה הדרוזית הפכה מכלכלה כפרית, מסורתית וחקלאית
לכלכלה המבוססת על שירותים ותעשייה.

מימי המנדט הבריטי, כרתו הדרוזים ברית עם הישוב היהודי והשתלבו במערכות המדינה והביטחון.

גיוסם לצה"ל תורם להשתלבותם במערכת התעסוקה במדינה. אחוז הדרוזים המועסקים בשירות המדינה הוא 1%.

אף על פי כן, הדרוזים חווים קשי תעסוקה ופרנסה דומים לשל הערבים.

על הדרוזים מוטלת חובת גיוס לצה"ל. אחוזי הגיוס שלהם גבוהים משל היהודיים. רבים מהם משרתים ביחידות מובחרות, בקבע ובקצונה בחירה.

 

 

צ'רקסים

מיעוט ייחודי, המונה כ4000 איש בלבד.

במקור, הצ'רקסים הם מוסלמים סונים מאזור קווקז.

הם שונים משאר המוסלמים בישראל בכך שהם דוברים צ'רקסית, ולא רואים עצמם כערבים מבחינת לאום ותרבות.

בעקבות בקשת ראשי העדה, הגברים הצ'רקסים מחויבים לשרת בצה"ל. גם לפני חובת הגיוס,
הם נהגו להתנדב.

בתקופת המנדט הבריטי ובמלחמת העצמאות סייעו ליישוב היהודי.

הצ'רקסים מזדהים באופן מלא עם מדינת ישראל, ועם זהותם האזרחית הישראלית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *