החוק המקראי
דברים ו' 4-14 , קריאת שמע
שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד –
מציג את הרעיון המונותאיסטי.
קושי: ה' מוצג כאל אחד, אך לא כאל יחיד.
הפתרון: בפס' 35 בפרק ד' בדברים, כתוב "כי ה' הוא האלוהים אין עוד אחד מלבדו".
האותיות ע' ו-ד' הן אותיות רבתי, אותיות גדולות. הסיבה לתופעה זו לא ידועה, אך יש הטוענים כי "עד" מובא כדי להעיד על נצחיותו של אלוהים.
ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך (מחשבותיך) ובכל נפשך (רצונותיך) ובכל מאודך (יכולתך)
דרישה לאהוב את ה' ככל שניתן.
והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך
ושיננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבתך ובקומך –
דרישה לחינוך הבנים, הדורות הבאים, באמונה ונאמנות לה'.
יש לחזור על דרישות אלו בכל מצב כדי לא לשכוח אותם.
וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך –
- מטאפורה – אדם צריך להיצמד למצוות כאילו היו תכשיט על גופו.
- פיזי – מצוות הנחת תפילין.
וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך –
יש לכתוב על המזוזה = משקוף ועל הדלתות את מצוות ה'.
מצוות קביעת מזוזה.
והיה כי יביאך יהוה אלוהיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך
ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מילאת
ובורות חצובים אשר לא חצבת כרבים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת –
ארץ כנען מוכנה לכניסה, ומכך עולים 2 חששות:
- העם עלול לשכוח כי ה' נתן להם הכול, ולחשוב שעשה זאת בעצמו
- העם עלול לאמץ את אמונת הכנענים עקב ירושת חפציהם
הישמר לך פן תישכח את יהוה אשר הוציאך מארץ מצריים מבית עבדים –
מזהירם שלא ישכחו אותו
את יהוה אלוהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תישבע –
ה' דורש להאמין בו, לקיים את חוקיו ולהישבע בשמו.
לא תלכון אחרי אלוהים אחרים מאלוהי העמים אשר סביבותיכם –
אין לעבוד אלוהים אחרים.
דברים ט"ז 18 – 20, בית משפט עירוני
העם מצטווה למנות בכל עיר שופטים ושוטרים.
תפקיד השופטים: לפסוק את הדין
תפקיד השוטרים: לאכוף את החוק ולבצע את הכרעת הדין
המטרה הכוללת היא עשיית צדק.
בפס' 19 מובאות הנחיות לשופטים:
- "לא תטה משפט" – אין לשבש או לעוות משפט
- "לא תכיר פנים" – אין לשפוט לטובת אדם עקב הכרות עמו
- ולא תיקח שוחד" – אין לקחת שוחד
האיסור מובע באמצעות מטאפורות:
- השוחד מעוור וגורם לא לראות בצדק
- השוחד גורם לדברי צדיקים להיחשב לשקריים
"צדק ורק צדק תרדוף" – החזרה על המילה "צדק" מדגישה כי זה הערך העליון של המשפט.
דברים י"ז 8-13, בית משפט עליון
אם השופט העירוני נתקל במצב בו יש ספק בהכרעת הדין, בנושאים הבאים:
- "בין דם לדם", דיני נפשות – השופט העליון
- "בין דין לדין", דיני ממונות – השופט העליון
- "בין נגע לנגע", טומאה וטהרה – על השופט לגשת לכוהנים וללויים.
על השופט העירוני מצווה לפעול ע"פ החלטת בית המשפט העליון. שופט עירוני אשר לא יפעל ע"פ החלטת בהמ"ש העליון בכוונה – דינו מוות, מכיוון שערער על סמכויות השלטון וסדרי הממשל.
מטרת עונש המוות
- "ובערת הרע מישראל" \ פס' 12 – חיסול הרוע מהחברה
- "וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד" \ פס' 13 – למען יראו את העונשים ויפחדו מהם.
דברים כ"ד 10 – 22, חוקים סוציאליים
מאפיין מרכזי של ספר דברים הוא רגישות חברתית גבוהה, גישה הומאנית, סיוע לשכבות החלשות.
הגבלות בלקיחת משכון
"לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו \ בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (פס' 10-11)
- למלווה אסור להיכנס לביתו של הלווה כדי לקחת חפץ למשכון, אלא עליו לחכות בחוץ שהלווה יוציא אליו את החפץ.
לדרישה זו מס' מניעים:
– כדי לא לבייש אותו בחיטוט בחפציו
– מניעה של לקיחת חפץ שהלווה זקוק לו
– העמידה בחוץ וההמתנה לנתינת המשכון גורמת לעשיר להרגיש כמו העני למען יבין אותו
"ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו \ השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וברכך" (פס' 12-13)
- אם הלווה הוא עני וזקוק לחפץ הממושכן לצורך קיומו היומיומי (כמו בגדיו), על המלווה נאסר ללכת לישון כשהמשכון בידיו. עליו להשיבו עד שקיעת השמש, והלווה יברכו – פניה למצפון.
על פי הכתוב, מי שיבצע את הנאמר, יחשב לחסיד בעייני ה'.
איסור על הלנת שכר
השכירים והגרים בישראל היו עניים. הם איבדו את קרקעותיהם עקב מצוקה כלכלית, ועבדו בשדות של אחרים, לרוב 3 שנים. החוק אוסר על עושק השכבות החלשות בגלוי ובסתר.
אסור לדחות את תשלום השכר שלהם – יש לשלם להם בתום יום העבודה, לפני שקיעת השמש.
סיבות
- "כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו" – פנייה למצפון. העני מחכה לשכרו בתום יום העבודה למען יתקיים ממנו, אחרת לא יהיה לו מה לאכול
- "ולא יקרא עליך אל יהוה והיה בך חטא" – איום בעונש. אם העני לא יקבל את שכרו בסוף היום, הוא יזעק לה', שיחשיב את זה כחטא. ה' נתפס כרחום וכמגן על החלשים.
עקרון הגמול האישי
"לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומת"
עיקרון השפיטה הנו אישי – אין לשפוט אדם על מעשי אביו או בניו, אלא על מעשיו שלו.
פסוק זה יוצא כנגד "ענישת התמורה" שהייתה מקובלת במזרח הקדום (לא בתנ"ך).
עזרה משפטית לנזקקים
"לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה \ וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך יהוה אלוהיך משם על כן אנוכי מצווך לעשות את הדבר הזה"
אסור להטות את משפט החלשים, אסור לקחת בגד אלמנה כמשכון (היא זקוקה לו לקיומה היומיומי).
נימוק מצפוני: עם ישראל היה עבד במצריים, ולכן עליו להתחשב באלו שבמצוקה כעת.
עזרה כלכלית לנזקקים
הפסוקים מתארים את אשר בעלי השטחים צריכים לעשות, למען יעזרו לרעבים ולנזקקים.
עליהם להותיר בשדה את הדברים הבאים:
- דגן – אין לחזור לשדה לאסוף עומר שיבולים שנשכח
- זיתים – "לא תפאר אחריך", לא תשוב להסיר זיתים שנותרו על העץ
- ענבים – "לא תעולל אחריך", אין לחזור לאסוף את האשכולות שהבשילו מאוחר
נימוק מצפוני: עם ישראל היה עבד במצריים, לכן הוא צריך להתחשב בחלשים ממנו
ויקרא י"ט 1 – 18, קדושים תהיו
איש אמו ואביו תיראו – כבוד להורים. כמו הדיבר ה5 (השוני: אם לפני אב, "תיראו" במקום "כבד").
את שבתתי תשמרו – שמירת השבת. כמו הדיבר ה4, "זכור את יום השבת…"
אני יהוה אלוהיכם
—
אל תפנו אל האלילים – איסור על ע.ז, כמו החלק הראשון בדיבר ה2.
ואלוהי מסכה לא תעשו לכם – איסור על יצירת אלילים ופסלים, כמו בחלק השני ביבר ה2
אני יהוה אלוהיכם
—
וכי תזבחו זבח שלמים ליהוה לרצונכם תזבחהו – זבחו לה' על פי רצונכם, אין כפייה
—
ביום זבחכם יאכל וממחרת הנותר – יש לאכול מהזבח במשך יומיים.
עד יום השלישי באש יישרף – ביום השלישי אין לאכול, נחשב לפיגול = טמא ואסור.
—
ואם האוכל יאכל ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה – מי שיאכל את הזבח ביום השלישי, ימות.
ואוכליו עונו יישא כי את קודש יהוה חילל יש הסבורים כי מטרת החוק היא חברתית,
ונכרתה הנפש ההוא מעמיה כדי להספיק ביומיים יש לשתף את החלשים.
—
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור – לא תקצור את קצוות השדה
ולקט קצירך לא תלקט – לא תחזור לאסוף את השיבולים שנפלו בעת איסוף הקציר
—
וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט – לא תשוב לאסוף ענבים שהבשילו מאוחר
לעני ולגר תעזוב אותם – את כל אלו תשאיר למען העני והגר, החלשים, שזקוקים לעזרה
אני יהוה אלוהיכם
—
לא תגנבו – אסור לגנוב, כדיבר ה8
לא תכחשו – לא תכחישו ביצוע פשע,
ולא תשקרו איש בעמיתו – לא תאשים אדם אחר בביצוע הפשע, דיבר 9
—
ולא תשבעו בשמי לשקר וחיללת את שם אלוהיך – שבועת שקר באלוהים = חילול שמו (דיבר 3)
אני יהוה
—
לא תעשוק את רעך ולא תגזול – איסור על עושק וגזלה של העני
לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר – איסור לגרירת תשלום המשכורת של העובד עד הבוקר.
—
לא תקלל חרש ולפני עיוור לא תיתן מכשול – אין לנצל חולשות של אדם, שלא יכול להגן על עצמו.
ויראת מאלוהיך אני יהוה
לא תעשו עוול במשפט – כלל
לא תישא פני דל ולא תהדר פני גדול – פרט. לא לשפוט לטובת עני מתוך רחמים, ולא לשפוט לטובת העשיר עקב מעמדו.
בצדק תשפוט עמיתך – כלל. יש לשפוט משפט צדק על פי העובדות בלבד.
—
לא תלך רכיל בעמיך – איסור על רכילות, הפצת שמועות שקריות (כדיבר 9)
לא תעמוד על דם רעך – אין לעמוד מנגד כשאדם אחר נמצא בסכנת חיים (כדיבר 6)
אני יהוה
—
לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך – אין לשנוא אדם מישראל עקב מעשיו, יש לעמוד מולו ולעמת אותו עם העול שגרם לך.
ולא תישא עליו חטא – אם לא תעשה כך
1) אתה תחשב שותף לפשע כי לא מנעת ממנו ביצוע פשעים עתידיים,
2) תחשב כחוטא, משום שאתה לא נותן לו הזדמנות להתנצל.
—
לא תקום – לא תנקום
ולא תיטור את בני עמך – לא תשמור בלב את השנאה
ואהבת לרעך כמוך – שיא המצוות.
- אל תעשה לאחרים את השנוא עליך
- "כמוך" = אהוב אותו כי הוא בן אדם כמוך
אני יהוה
****
"אני יהוה", "אני יהוה אלוהיכם"
החזרה על וכו' –חוקים המסתיימים במילים אלו, מנומקים ע"י ההסבר שה' הוא זה שנתן אותם, וזו הסיבה שיש לבצעם, גם אם אין ענישה מפורשת בחוק.
ה' חוקק את מצוות המוסר ואת מצוות הפולחן, ולכן כדי לעבוד את ה' יש לקיים את שני הסוגים.
ויקרא י"ט 32 – 37
מתן כבוד לזקנים
"מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוהיך אני יהוה"
החוק מצווה על כיבוד האוכלוסייה המבוגרת, בליווי אזהרה מה', מכיוון שאין חוק קשור לכך בבית המשפט.
הגנה על הגר
"וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו (תרמו) אותו \ כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצריים אני יהוה אלוהיכם"
הגר הוא הזר, שאינו מהארץ. מעמדו נמוך מבחינה כלכלית: אין לו אדמה משלו = עני.
גם מעמדו החברתי נמוך, הוא מקופח משפטית, ולכן קל לנצלו ולפגוע בו.
בחוק זה ישנן 3 דרישות
- לא להונות, לרמות את הגר
- להתייחס אל הגר כאזרח מן השורה
- לאהוב אותו ולנהוג בו בשוויון, מכיוון שהוא אדם כמוך
הנימוקים לדרישות
- "כי גרים הייתם בארץ מצריים"
- "אני יהוה אלוהיכם"
צדק במשפט ובמסחר
"לא תעשו עוול במשפט במידה במשקל ובמשורה \ מאזני צדק אבני צדק (אבני מאזניים, משקולות) איפת (כלי קיבולת לשקילת מוצק) צדק והין (כלי קיבולת לשקילת נוזל) צדק יהיה לכם אני יהוה אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצריים"
החוק פותח באמריה כללית שאומרת כי אין לעוות את הדין ואין לרמות במסחר.
לאחר מכן מגיע פירוט של סוגי המסחר בהם משתמשים בכלי מדידה: אורכים, סחורה יבשה, נוזלים.
על הסוחרים להשתמש בכלי מדידה אמתיים. החזרה על המילה "צדק" מדגישה את החובה בכך.
הנימוק לחוק: ה' עושה עם העם חסד בהוצאתם ממצרים, לכן יש לקיים את חוקיו.
דיני עבד
החוק מצווה על שחרור העבד בשנתו השביעית, ב"חינם". לכך 2 פירושים:
- בלי "מתנת פרישה"
- בלי צורך לשלם למעסיקו על פרישתו
לחוק ישנן 4 התפלגויות:
- אם העבד נכנס לעבדות לבדו, הוא ישתחרר לבד
- אם העבד נכנס לעבדות עם אשתו, הוא ישתחרר אתה
- אם הוא נכנס לעבדות לבדו, ובמהלכו ניתנה לו אישה ע"י האדון, המעביד, וכך נולדו לו ילדים – העבד משתחרר לבדו, והאישה והילדים נותרים בידי המעסיק.
- אם העבד לא מעוניין להשתחרר, יש לבצע טקס רציעה: להביא את העבד אל בית הדין, בית המשפט ולרצוע=לסמן את אוזנו, ולאחר מכן הוא נהיה עבד עולם.
הסיבות לרציעת האוזן:
- מקום גלוי
- אם האוזן תפגע, לא ייווצר נזק ממשי שימנע ממנו לעבוד
העבד משתחרר כמו המצב בו הוא נכנס לעבדות.
אם אדם או אישה מוכרים עצמם לעבדות, משך עבדותם היא 6 שנים, בשנה ה7 הם משתחררים.
כשהעבד משתחרר לחופשי, אין לשלוח אותו בידיים ריקות אלא לתת לו "מענק שחרור" מהצאן ומיבול השדה והכרם. זה במטרה שהאדם לא ישוב לעבדות, ואפשור של התחלה בחיים חדשים.
אזכור יציאת מצריים, במתנת הפרישה, מגיע מ2 סיבות:
- מצפוני: העם היה עבד במצריים, ולכן צריך להבין את העבדים
- היסטורי: העם יצא ממצריים עם רכוש רב, לכן צריך לשחרר עבדים עם רכוש
עידוד לשחרור העבד:
- מצפוני: העבד עובד פי 2 מהשכיר, לכן ראוי למענק שחרור
- הבטחה לשכר: מי שיקיים את החוק יבורך ע"י ה'
חמורבי 282
"כי יאמר עבד אל אדונו: 'אתה לא אדוני', יוכיח אדוניו שהוא עבדו, ואת אוזנו יכרות".
עבד המתכחש לאדונו, עליו להיענש ע"י האדון בכריתת אוזנו.
נקודות דמיון:
- ביצוע פעולה באוזן
- נוסח קזואיסטי
הבדלים:
- נסיבת הפעולה באוזן: בשמות ודברים, על מנת לסמן את העבד כעבד עולם, מרצונו
בחמורבי, כדי להעניש אותו על התכחשות לאדונו. - משמעות הפעולה באוזן: בשמות ודברים, כדי לסמנו
בחמורבי, כדי לכרות את האוזן
החוק המקראי איננו מעודד עבדות, וחמורבי רואה בעבדות מצב חיובי שיש לשמרו.
| עבד עברי | עבד נכרי |
| העבד במעמד שווה לשכיר ולתושב | מעמד של עבד |
| נמכר לעבדות ביוזמתו | נקנה להיות עבד ע"י האדון |
| יש איסור על העבדה בפרך | מותר להעבידו בפרך |
| משתחרר בשנת יובל | לא משתחרר ואף עובר בירושה לבניו של האדון |
דיני שמיטה
השנה השביעית בספירה הארצית היא שנת שמיטה. בשנה זו יש 2 הגבלות:
- אסור לעבוד את הקרקע
- אסור להשתמש ביבול שצומח בה מעצמו
את היבול בשנה זו יש להשאיר לעניים, ואת מה שנותר לאחר שהעניים אספו יש להשאיר לבע"ח.
נימוקים לחוק:
- סוציאלי, חברתי: דאגה לשכבות החלשות
- דתי: שנה שביעית שבתון לאדמה, כפי שה' שבת ביום ה7 (בריאת העולם)
הבעיה: בשנה זו לא ניתן לעבד את הקרקע, ולכן לא ניתן להחזיר חובות.
הפתרון:
שמיטת כספים, ביטול חובות
בשנת שמיטה כל מלווה שומע את ידו ומבטל את החוב. ניתן לגבות חובות מזרים היושבים מחוץ לארץ, כי שנת השמיטה לא חלה עליהם.
הגמול המובטח:
- לא יהיו יותר עניים בארץ
- שליטה כלכלית על עמים אחרים
החשש המתפתח: העשירים ימנעו ממתן הלוואות לקראת שנת השמיטה.
הפתרון: המחוקק דורש מהם להמשיך להלוות למרות ההתקרבות לשנת השמיטה.
החוק משתמש בשתי דרכים כדי למנוע סירוב להלוואה בסמוך לשנת השמיטה
- איום בעונש: היחשבות כחטא בעיניי ה'
- הבטחה לשכר: ה' יברך את נותן ההלוואה
קושי: כיצד ייתכן ובפס' 11 נאמר שתמיד יהיו עניים בקרב העם, בעוד בפסוק 4 נאמר שלא יהיו?
פתרון:
- פס' 4 מתאר מציאות אוטופית, אידיאלית לפיה לא יהיו עניים. לעומת זאת, פס' 11 מתאר מציאות ראלית.
- יש לקרוא את פס' 4 עם פס' 5 – לא יהיו עניים בארץ, רק אם החוק יקוים.
החוק לא קוים.
פתרון, כמעקף לחוק שמיטת הכספים
תקנת הפרוזבול
פרו – הצהרה
זבול – בית דין
מדובר במסמך שנכתב בפני הדיינים, בו המלווה מצהיר שקיבל אישור מבית המשפט להמשיך ולגבות כל חוב, אפילו בשנת השמיטה.
העני משלם לעשיר את החוב דרך בית המשפט, מכיוון שחובות לבית המשפט לא מתבטלים גם בשנת שמיטה. כך המלווה לא עובר טכנית על החוק.
חוקי היובל
שנת יובל חלה בשנת ה50, בסיום 7 מחזורים של 7 שנות שמיטה. מכריזים עליה באמצעות תקיעה בשופר ביום כיפור. משמעות השם יובל – איל \ קרן איל, באמצעותו מכריזים על שנת היובל.
בשנת היובל חלקים על העם שלושה ציווים
- החזרת הקרקעות לבעלים המקוריים, ליצירת שוויון
- שחרור כללי כל העבדים מישראל (על נוכרים לא חל החוק)
- שמיטת קרקעות – לא לקצור יבול, אך מה שצומח בעצמו מותר לאכילה לכולם
מכירת קרקעות בין יובלים
- אין לרמות: נזכר פעמיים ואף מלווה באיום לענישה אלוהית.
- ערכה של הקרקע מחושב על פי כמות התבואה השנתית שמניבה הקרקע, כפול השנים שנותרו עד היובל הבא.
- עשיר שקונה אגדמה מעני בתחילת הספירה הארצית ישלם לו מחיר גבוה, כי הוא עומד ליהנות מהאדמה זמן רב. לעומת זאת, אם קונה ממנו בשנים האחרונות, ישלם מחיר נמוך.
השכר המובטח לעם אם יקוים החוק
- ישב בארץ בביטחון
- יזכה לשגשוג כלכלי
אמצעי הקיום בשנת השמיטה
החברה המקרית הייתה חברה חקלאית, שהתקיימה מעבודת אדמה.
שמיטה הקרקעות עוררה בעיה: כיצד העם יתפרנס ויאכל בשנה זו?
התשובה: ה' יברך את היבול בשנה השישית, וכך יצמח ויספיק ל3 שנים ("עד השנה התשיעית"):
- לשנה השישית עצמה
- לשנה השביעית, שנת השמיטה, בה לא ניתן לעבוד את האדמה
- לשנה השמינית, בה ניתן לעבוד את האדמה, אך היבול עדיין לא בשל
חוקי מלחמה
גיוס למלחמה
כשהעם יוצא למחמה מול חזקים וגדולים ממנו, אין הוא צריך לפחד, כי ה' נלחם את מלחמותיהם והוא יושיע אותם, כמו שהוא הושיע אותם מול מצריים, שהיו חזקים וגדולים מהם.
ישנו "כהן משוח מלחמה", תפקידו הוא לעודד את העם לפני היציאה לקרב.
פתור מגיוס
- פתור ממניע הומאני, אנושי
ניתן בסיטואציות הבאות, פן אותו אדם ימות ולא יזכה ליהנות מהישגיו.
- אדם אשר בנה בית ועוד לא עבר לגור בו
- אדם אשר נטע כרם ועוד לא נהנה מהפרות (ניתן לאכול אותם רק בשנה ה5)
- אדם שהתארס ועוד לא נשא את ארוסתו לאישה
על פי חז"ל, פטורים אלו ניתנים רק במלחמת רשות (הרחבת גבולות). במלחמת חובה (כיבוש ארץ כנען) – על כולם להשתתף ללא נבדלים ופטורים, כי זוהי מלחמה קיומית הנלחמת בסכנת ההתבוללות.
"ויספו השוטרים לדבר אל העם" – הפסקה בין שני סוגי הפטורים, המעידה על ההבדל.
- פטור ממניע צבעי
אדם אשר מפחד וחושש לצאת להילחם, לא יצא, במטרה שלא יפגע במורל של שאר הלוחמים.
מלחמת רשות ומלחמת חובה
מלחמת רשות – מלחמה כנגד עמים רחוקים, שאינם עמי כנען
התארגנות למלחמה:
קריאה לשלום, הצעת כניעה
– העיר מסכימה להיכנע ללא מלחמה – העיר לא מסכימה להיכנע
| |
תשלום מס והשתעבדות לישראל 1. מלחמה – מצור
2. ניצחון, בעזרת ה'
3. רציחת הזכרים, לקיחת נשים ילדים ורכוש כשלל
מלחמת חובה – מלחמה כנגד עמי כנען
במלחמה זו יש ליישם את חוק החרם: יש להשמיד את כולם באופן טוטאלי.
לא ניתן להציע כניעה ללא מלחמה.
הנימוק לחוק זה הוא דתי:
על מנת שעם ישראל לא יושפע מעבודת האליליים של עמי כנען ויתדרדר לעבודה זרה: "למען אשר
לא ילמדו אתכם לעשות ככל תובעתם אשר עשו לאלוהיהם וחטאתם ליהוה אלוהיכם" \ פס' 18
היחס לעצים בזמן מלחמה
בזמן מלחמה אין להשתמש בעצי פרי לצורך המצור. הנימוק: "כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור". לכך 2 פירושים:
- האדם אוכל ומתקיים מעצי הפרי בזמן המצור
- שאלה רטורית: האם העץ כמו האדם יכול להתגונן ולברוח אל תוך העיר הנצורה? התשובה היא לא, ולכן אין לפגוע בו, כי הוא לא מסוגל להגן על עצמו.
לעומת עצי הפרי, בעצי סרק (שלא ניתן לאכול מהם) מותר להשתמש לצורך בניית המצור.