החברה הישראלית – השסעים והאתגר
החברה הישראלית מורכבת מקבוצות שונות מבחינת השתייכותן הלאומית, דתית, עדתית וכו'.
בימי קום המדינה, ניסו לממש את רעיון כור ההיתוך ולטשטש את ההבדלים בין הקבוצות השונות.
בניגוד לכך כיום, המדינה מכירה בזכות של הקבוצות השונות לשמור על ייחודן. כלומר – את רעיון
כור ההיתוך, החליף רעיון הפלורליזם ומימוש זכויות הקבוצה.
כשיש בין הקבוצות השונות מתח וחוסר סבלנות, נוצר איום על שלמות וליכוד החברה, וכן על יציבות המשטר הדמוקרטי.
מצב מתח זה מעיד על שסע בין הקבוצות השונות בחברה.
שסע
קווי גבול חברתיים החוצים את החברה, ומחלקים אותה למחנות שונים, ביניהם קיים מתח, מחלוקת וחיכוך.
בחברה הישראלית, ישנם 6 שסעים מרכזיים.
שסעים אלו מבטאים מתח, קיטוב ומחלוקת בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית, ופוגעים
בלכידות החברתית במדינה.
השסעים במדינה –
- לאומי: יהודי \ ערבי
- דתי: דתיים \ חילוניים
- עדתי: אשכנזי \ מזרחי
- אידיאולוגי-פוליטי: ימין \ שמאל
- מעמדי חברתי-כלכלי: עשירים \ עניים
- מגדרי: נשים \ גברים
להלן, 2 שסעים חשובים:
השסע הדתי
בחברה היהודית בישראל קיימת מערכת משותפת של ערכים, סמלים ומנהגים השאובים
מהדת ומהמסורת היהודית. על אף בסיס משותף זה, קיימות בחברה הישראלית גישות שונות
בנוגע לאופייה של המדינה כמדינה יהודית, ובנוגע למערכת היחסים בין דת ומדינה בישראל.
גישות עלו מעוררות מחלוקת בחברה הישראלית היהודית, לגבי האופי הרצוי של המדינה ומקום
הדת בה – חקיקה דתית ואופי המרחב הציבורי. קיימות תחושות של זרות, ניכור ואף איבה בין הקבוצות.
דרכי ביטוי
- עוינות וחשדנות, שעלולה לגרור אלימות מילולית \ פיזית.
- שימוש בסטריאוטיפים שליליים כלפי כל צד.
- פנייה מרובה לבג"צ על מנת שיכריע בסכסוכים – כשאין קבלה של הכרעת בית המשפט, וכשלא מצייתים לחוק ממניעי דת – יש חשש לפגיעה בשלטון החוק.
דרכי התמודדות
- שימוש במשא ומתן ופשרה – כמו הסדר הסטטוס קוו. בדרך זו הצדדים נמנעים מקבלת החלטות חד-צדדיות, כאמצעי להכרעה במחלוקות עקרוניות.
- לוקליזציה – העברה מהמישור הלאומי למישור המקומי. כל יישוב קובע את דרך חייו
ואין כפייה ברמה הלאומית. למשל, קניון הרצליה פתוח בשבת בעוד בבני ברק הכל סגור.
- מתן אוטונומיה בתחום החינוך – כל קבוצה רשאית לחנך בהתאם לאמונותיה, ונמנעת כפייה.
- קבוצות הידברות והשגת הסכמות – למשל, אמנה שנכתבה ע"י הרב יעקב מדן והפרופ'
רות גביזון אשר מנסחת הסכמות לחיים משותפים בין דתיים וחילוניים.
הקבוצות השונות בחברה היהודית
החברה החילונית
קבוצה בה ישנו רצף בין אנשים הכופרים בקיום האל ושאינם מקיימים פולחן דתי כלל, לבין אנשים הרואים עצמם קרובים לתרבות היהודית ולכן מקיימים חלק מהפולחן היהודי, לא בהכרח מתוך אמונה באל. הקבוצה מדגישה את זהותה היהודית כמתבססת על מוצא, היסטוריה, תרבות וגורל משותף.
החברה המסורתית
זוהי קבוצה הרואה ביהדות שילוב של דת ולאומיות. אורח חיי המשתייכים אליה יושפע מהדת
יותר מהחילונים. לדוגמה, יקיימו מצוות הקשורות למסורת ולחגים, ברית מילה, בר מצווה,
נישואין בהתאם להלכה, צום בכיפור, הקפדה על כשרות וכו'. עם זאת, קיום חלק מהמצוות לא נובע מהכרה תיאולוגית בכך שהן מצוות האל, אלא מתוך זיקה למסורת, למורשת ולהיסטוריה היהודית.
החברה הדתית – שלושה זרמי משנה
- הזרם האורתודוכסי – המשתייכים לזרם זה רואים את עצמם כמחויבים להלכה היהודית, ומקיימים את הפולחן היהודי במלואו מתוך אמונה באל. 2 קבוצות עיקריות:
- הציבור הדתי-לאומי ("כיפות סרוגות") – החברה הדתית-לאומית משולבת בחברה הישראלית. ציבור זה מכיר בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ורואה את עצמו ציוני ושותף מלא בבנייתה. בנוסף, ציבור זה שואף להשפיע על האופי היהודי של המדינה, ולשלב את המשפט העברי וערכים מהמורשת היהודית.
- הציבור החרדי – אינו משלים עם קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית חילונית, שכן הדבר אינו מתיישב עם ההלכה. הציבור החרדי שואף לקיים
מדינת הלכה, בה יהיה אורח חיים פרטי וציבורי דתי.
- הזרם הקונסרבטיבי – המשתייכים לזרם זה רואים את עצמם כמחויבים להלכה היהודית.
יחד עם זאת, ההלכה נתפסת בעיניהם כדינאמית ומשתנה, בהתאם לצרכי הזמן והמקום. ולכן, הם משנים ומבטלים מנהגים בהתאם לתפיסתם. השינויים בהלכה נעשים בזהירות רבה, ומתוך רצון לשמור על כללי ההלכה. לדוגמה, בזרם זה הנשים והגברים נתפסים
כבעלי מעמד שווה, ולכן הישיבה בבית הכנסת מעורבת.
- הזרם הרפורמי – המשתייכים לזרם זה רואים חשיבות רבה בהלכה, אך לא מייחסים לה תוקף מוחלט. מתוך ראייה זו, הם מוכנים לעשות וכמו כן עושים מרחיקי לכת בכל
הקשור לשוויון בין נשים וגברים, גיור, תפיסת רעיון תחיית המתים וכו'. זרם זה מהווה
מיעוט קטן במדינת ישראל, אך בקרב יהדות ארה"ב מהווה את קבוצת הרוב.
הגורמים לשסע הדתי
- שילוב חקיקה דתית במערכת החוקים של מדינת ישראל – עיקר הוויכוח הוא האם ההלכה היהודית ועקרונות המשפט העברי, צריכים להיות חלק מחוקי המדינה, או שחוקי ההלכה
הם עניין פרטי של כל אדם. גם בחברה הדתית אין הסכמה לגבי שאלה זו. הציבור
החילוני רואה בחקיקה דתית כפיית אורח חיים דתי, ופגיעה בחופש הדת וחופש מדת
(כמו חוק שיפוט בתי דין רבניים, חוק חג מצות וחוק איסור גידול חזיר). הציבור הדתי
מעוניין לשלב חקיקה דתית, מתוך אמונה שכך מתבטא אופייה היהודי של המדינה.
בנוסף, חקיקה דתית מאפשרת לציבור הדתי להשתלב בחיי המדינה (כמו מטבחים כשרים).
- צביון השבת ברשות הרבים – בעוד הדתיים רואים בשבת יום קודש ומעוניינים למנוע
חילול שבת לפי ההלכה; החילוניים רואים בה יום מנוחה ופנאי, ומעוניינים בפתיחת
מקומות שונים. הוויכוח העיקרי הוא על צביון השבת בחיים הציבוריים – תחבורה ציבורית בשבת, פתיחת בתי עסק ומקומות בידור.
- הכרה במעמד הזרם הקונסרבטיבי והזרם הרפורמי – הציבור הדתי והממסד האורתודוכסי מתנגדים להכרה בכל זרם שאינו אורתודוכסי. הזרמים הלא-אורתודוכסים וחלק מהציבור החילוני מעוניינים בהכרה ובשוויון מלא, המתבטא בעיקר במימון מוסדות הדת שלהם.
- הגדרת מיהו יהודי ושאלת הגיור – ישנה מחלוקת בין הזרם האורתודוכסי לבין שאר
הזרמים לגבי דרך הגיור המקובלת והגדרת "מיהו יהודי": הציבור האורתודוכסי מקבל
רק את ההגדרה ההלכתית (מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר כהלכה), מעוניין שגיור יבוצע ע"י רבנים אורתודוכסיים, ולא מכיר בגיור אחר. בשונה משאר הזרמים, הזרם האורתודוכסי מתעקש שכחלק מהגיור המתגייר יקבל עליו תורה ומצוות. חלק מהציבור החילוני רואה את ההשתייכות לעם היהודי כתרבותית-לאומית, המתבטאת בהזדהות
עם העם היהודי ותרומה למדינה, ולכן מקבל גם גיור לא אורתודוכסי.
- שירות בחורי ישיבות חרדיות בצה"ל – קיימת מחלוקת בנוגע לדחיית השירות או פטירה משירות בצה"ל לבחורי ישיבות חרדיות. החילוניים רואים בפטור זה ביטוי לניכור ולחוסר הרצון מצד החרדים להשתתפות בחובות המדינה. החרדים רואים בניסיון גיוסם חוסר התחשבות ברגשותיהם ובאורח חייהם, שכן הם רואים חשיבות ברצף לימודי התורה.
- התערבות הממסד הרבני בפוליטיקה הישראלית – המחלוקת נוגעת לפסקי הלכה שניתנים ע"י רבנים בנוגע לנושאים שנויים במחלוקת פוליטית בחברה הישראלית. הבעיה עולה כשיש התנגשות בין החוק הישראלי לבין חוקי ההלכה (למשל, פסק הלכה האוסר לפנות יישובים).
- סוגיית ההתיישבות ביהודה ושומרון – האידאולוגיה של א"י השלמה חזקה בקרב הציבור הדתי-לאומי, אשר חלקו לא מוכן לוותר על ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון
(מתוך קדושת הארץ). מנגד לכך, חלק מהציבור החילוני דווקא מוכן לוותר על חלקם
מיהודה ושומרון, כדי לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוויכוח הפוליטי מחריף
את השסע בין דתיים לחילוניים, משום שישנו כאן שסע חופף – רוב הדתיים נמצאים
בצד הימני של המפה.
השסע הלאומי
השסע הלאומי הוא המתח הקיים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי בתוך מדינת ישראל.
השסע מפריד בין יהודים לערבים באופן מוחלט, ובעל מאפיינים של אלימות והתנגשות בין הצדדים.
על אף השסע, רוב אזרחי המדינה הערבים רוצים לשמור על אזרחותם הישראלית, גם אם תקום מדינה פלסטינית.
הגורמים לשסע הלאומי
- היסטוריה – הסכסוך הערבי-יהודי והישראלי-פלסטיני על השליטה בארץ. מקור הסכסוך
הוא בתחילת ההתיישבות היהודית-ציונית בארץ ישראל. הרוב הערבי התנגד באופן
פעיל לאורך כל שנות ההתיישבות להתיישבות יהודית, ולשאיפתם להקים מדינת יהודית בא"י. עם הקמת מדינת ישראל הסכסוך הפך לאלים – מלחמות עם מדינות ערב
השכנות ואירועי טרור. בעקבות הסכסוך האלים, רוב הערבים לא מתגייסים לצה"ל.
- דת – לדת האסלאם יש השפעה רבה על זהותם של ערביי ישראל. בקיצוניותה, תנועות אסלאמיות בהם חברים ערביי ישראל מסרבות לקבל את הלגיטימיות של מדינת ישראל מטעמי דת.
- חברה – ערבי ישראל נמצאים במעמד כלכלי נמוך יחסית, מתקשים להכנס למשרות בכירות ומתקשים להשתלב בתעשייה כמו שאר האזרחים היהודיים. עובדות אלו מציבות אותם בחלק הנמוך יותר של הסולם הסוציו-אקונומי.
- מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית – מדינת ישראל היא מדינת לאום יהודית, וכך גם
סמליה – דגל, המנון וסמל המדינה, וחלק מחוקיה (חוק השבות למשל). אופייה היהודי של המדינה מתבטא בעיצוב המרחב הציבורי באופן יהודי, עמו הערבים לא יכולים להזדהות. החברה היהודית שוללת כל התארגנות אשר תשנה את אופייה של המדינה כמדינה יהודית, ומבקשת מהמיעוט הערבי להביע נאמנות למדינה. הערבים מכירים במדינת ישראל
כמדינה ריבונית-דמוקרטית, אך חלקם דוחים את אופייה היהודי, והיו מעדיפים שהיא
תהיה מדינת כלל-אזרחיה.
דרכי ביטוי
- מתח ועוינות הדדית – אשר מגיע עד לאלימות פיזית ומילולית.
- אפליה בהקצאת קרקעות ע"י מנהל מקרקעי ישראל וע"י מדיניות ההתיישבות של קק"ל – תקנון קק"ל לא מאפשר להשכיר קרקעות ללא-יהודים. מנהל מקרקעי ישראל הקצה לאורך השנים יותר קרקעות לציבור היהודי מאשר לציבור הערבי, מרצון לייהד את שטחי המדינה.
- אפליה בכניסה לארץ ע"י חוק השבות, המאפשר ליהודים בלבד לעלות לארץ ולקבל אזרחות.
- הטבות ליוצאי צבא – עקב כך שהערבים לא מתגייסים לצה"ל, הם נמנעים מקבלת הטבות.
- הקצאת משאבים לא שוויונית במערכת החינוך – הובילה לכך שנוצרו פערים בין הישגים של תלמידים ערבים לעומת יהודים, אשר מתבטאים בנשירה מביה"ס ובזכאות לתעודת בגרות.
- הקצאת משאבים לא שוויונית בתחום הרווחה – תקציבי הרווחה ומספר העובדים הסוציאליים בלשכות הרווחה נמוכים יותר בישובים ערביים, מאשר בישובים היהודיים.
- יחס מפלה וגזעני מצד האוכלוסייה היהודית – התנגדות למגורי ערבים בשכונות יהודיות, שימוש בביטויים גזעניים וכו'. חלק מהיהודים לא רואים בערבים שותפים במדינה.
דרכים להפחת השסע
- שיטת הבחירות היחסית – מעודדת ריבוי מפלגות ומאפשר ייצוג בפרלמנט לכל גווני
החברה. מאפשרת שותפות בשלטון לכל הקבוצות בחברה, ובכך מפחיתה את המתח
בין השסעים השונים.
- מדיניות של העדפה מתקנת – במקומות בהם האוכלוסייה הערבית בתת-ייצוג (למשל במשרות ציבוריות), המדינה נוקטת במדיניות של העדפה מתקנת עד לצמצום הפער.
ייצוג שוויוני תורם לביטול הסטריאוטיפים כלפי הערבים, ויוצר אצלהם תחושת שוויון.
- הקפדה על חירות הפרט, והרחבה של זכויות חברתיות ותרבותיות – עשויה לתרום לתחושת השותפות של החברה הערבית, בכך שהם מרגישים שווי זכויות ליהודים.
- חינוך כל המגזרים לסובלנות, ולקבלת אופייה של המדינה כיהודית ודמוקרטית.
- עריכת מפגשי שיח והידברות ושאיפה לדו-קיום בין הערבים ליהודים במדינה.
- שינוי אופי המדינה ממדינת לאום יהודית למדינת כלל אזרחיה – דרך זו תעניק שוויון מלא לאזרחים הערביים, שכן הזהות הלאומית תהיה פוליטית. לדרך זו יש מתנגדים רבים,
שכן מחירה הוא שינוי הגדרת המדינה ממדינת הלאום היהודי.