תהילים קלז

פרק זה הוא מזמור של הגולים בבבל שנכתב לאחר חורבן בית המקדש והגלות. יכול להיות שירמיהו הוא זה שכתב את המזמור.
המזמור מתחלק לשלושה חלקים:
•חלק ראשון – הבכי והעצב:
פסוק 1:
המזמור נפתח בתיאור של גלות בבל. העם יושב ליד הנהרות שלהם (דבר המסמל על עושר ושפע) ולמרות זאת הם עצובים בגלל שהם מתגעגים לירושלים ומעדיפים אותה משגשוג כלכלי.
פסוק 2:
הגולים שהביאו עמם את כלי הנגינה שלהם לא רצו לנגן בהם כי היו מדוכאים והם הסתירו אותם.
פסוק 3:
הבבלים דרשו מהגולים לשיר שירים שהיו שרים בירושלים כדי ללעוג להם וכדי להשפיל אותם. הגולים החביאו את כלי הנגינה שלהם.
פסוק 4:
הגולים היו בשוק מדרישת הבבלים שדרשו מהם לשיר. לא יעלה על הדעת שישירו שירי קודש ששרו בבית המקדש על אדמה נוכריה.
בפסוקים אלו שמים דגש על מקום הגלות והמילה שיר היא מילה מנחה.
•חלק שני – זכרון ירושלים והחורבן:
פסוקים 5-6:
בפסוקים אלו המשורר נשבע בשלוש שבועות:
1 – נשבע שלא ישכח את ירושלים שחרבה אף פעם.
2 – נשבע שיזכיר את ירושלים כל הזמן.
3 – נשבע שבכל שמחה שתהיה יזכיר בליבו ובדיבורו את ירושלים.
מה יקרה אם לא יעמוד בשבועותיו:
1 – הוא יאבד את יד ימינו וכך יאבד מחוזקו.
2 – לשונו תידבק לחיכו ולא יוכל לשיר או לנגן.
•חלק שלישי – הרצון לנקמה:
פסוקים 7-8:
המשורר מבקש מאלוהים שינקום באדום ששמחו על חורבן ירושלים, אלו שעודדו את הבבלים להחריב את ירושלים וגם אלה שארבו לפליטים שרצו למצוא מחסה באדום והרגו אותם.
המשורר מבקש גם שינקום בבבל וגם מכנה אותה "בת בבל השדודה" – ניתן לפירוש בשתי דרכים:
החטא – בגלל ששדדה את ירושלים ואת העם.
העונש – בגלל שבעתיד תישדד כמו ירושלים.
המשור מקלל את הבבלים ורוצה עונש של מידה כנגד מידה, משווה את בבל לאישה כי פעם הנשים נתפסו כחלשות יותר.
פסוק 9:
המשורר מקווה שהעם שיכבוש אותם יתעלל בהם באופן כל כך אכזרי כמו שהבבלים התנהגו אל העם. הבקשה שלו כל כך קשה שניתן להבין שהוא חווה את זה בעצמו.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר.