תגובות לחורבן ושיבת ציון – סיכום

מגילת איכה

מגילת קינות (שירי אבל) על חורבן ממלכת יהודה וירושלים (חורבן בית המקדש הראשון),
ועל גלות התושבים לבבל בשנת 586- לפנה"ס.

הקינות שבמגילה מתארות את הסבל הכבד שפקד את תושבי ירושלים בזמן המצור הבבלי,
את הזעזוע של האומה היהודית לאחר חורבן בית ראשון ואת איבוד העצמאות הלאומית של יהודה.

שם המגילה זהה למילת הפתיחה שלו: "איכה" = איך, כיצד יתכן הדבר.

נהוג לקרוא את המגילה בבתי הכנסת בצום 9 באב, לזכר חורבן בית המקדש הראשון והשני.

הגישה המסורתית – נכתבה ע"י ירמיהו הנביא, שהיה עד לחורבן
הגישה הביקורתית – בסמוך לחורבן, אך ע"י מספר מחברים

 

איכה פרק ה'

דברי הקינה בפרק זה נאמרים ע"י תושבי ירושלים ויהודה, שנותרו בארץ לאחר הגלות.

 

תיאור הסבל בזמן הכיבוש ולאחריו (1-10)

1 – הכיבוש והחורבן היו משפילים, המשורר מרגיש שננטשו ע"י ה'. מבקש ממנו להביט עליהם לראות את מצבם הגרוע ולהושיע אותם

2 – האדמה והרכוש נלקחו בידי זרים.

3 – העם מרגיש יתום, כי ה' עזב אותו (זהו דימוי: "כ-אלמנות").

4 – משלמים על המים שאנו שותים ועל העצים שלנו, בגלל שהטילו עלינו מיסים.

5 – רודפים אותנו ללא הרף. לא הניחו לנו. אין לנו מנוחה.

6 – "מצרים נתנו יד אשור לשבוע לחם", ניתן לפרש ב2 דרכים:

  • א. המצוקה הכלכלית בהווה: נאלצים לפנות לעמים אחרים בבקשה לעזרה, כמו מצריים ואשור
  • ב. המצב המדיני בעבר: פנינו למצריים כדי למרוד בבבל. העזרה המובטחת איננה הגיעה

7 – אבותינו חטאו, אך הם אינם פה כדי לשלם על חטאם, ולכן אנו סובלים (ביקורת על גמול הדורות)

8 – העמים האחרים מושלים בנו ואין מי שיצילנו מידם

9 – אנחנו עובדים קשה מאד כדי להכין לחם, בגלל היובש במדבר. סכנת רעב.

10 – כתוצאה מהרעב העור התייבש, התקלף ונסדק (דימוי לדבר שנאפה בתנור, "כ-תנור").

קשר של סיבה ותוצאה בין פס' 2 לפס' 4
סיבה: האדמה נלקחה בידי זרים | תוצאה: על יושבי העם הוטלו מיסים

יחס האויבים ליהודה בזמן הכיבוש (11-13)

11 – האויבים עינו נשים ובתולות מיהודה

12 – אנשי האצולה הוצאו להורג ע"י האויב. האויב לא מכבד את הקשישים

13 – צעירי העם (הנערים) נלקחו לעבודות כפייה קשות. העבודות המסיביות גרמו להם ליפול

 

המצב עקב הכיבוש, החורבן (14-18)

14 – הזקנים אינם יושבים עוד בשער העיר ושופטים. הבחורים שובתים מנגינה. אין שמחה

16 – תפיסת גמול אישית: "כי חטאנו", אנו נענש בשל חטאינו שלנו

15-18 – חיות טרף השתלטו על חורבנות בית המקדש (סמל לחורבן ולגלות. רק בשממה יש טרפים)

קושי: כיצד יתכן שפס' 16 אומר שהסבל בא עקב חטאי העם, ובפס' 7 נאמר שהוא עקב חטאי אבות?
פתרון: החורבן הגיע לא רק בגלל חטאי האבות, אלא גם בשל חטאיהם

 

חורבן בית המקדש לא מסמל את הפסקת מלכות ה'.

המשורר מדגיש תפיסת אלוהות אוניברסלית: אלוהים הוא אל נצחי שאיננו תלוי בקיומו של בית המקדש, ולכן החורבן לא מסמל את הפסקת מלכותו. הוא ימשיך למלוך ולשלוט לעד.

שאלה רטורית (פס' 20): "למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים",
העם מבקש שכעס ה' לא יהיה לנצח, עקב היותו נצחי.

הם מבקשים לחזור בתשובה ובתמורה מעוניינים בחזרה למצב הקודם, לפני החורבן והגלות.

סיום הסיפור נגמר בנימה של אבל, אסון וזעם ה' על העם:
"כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד" \ 22

כדי להימנע מכך, קוראים שוב את הפסוק הקודם: "השיבו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".

תופעה של חזרה על הפסוק שלפני האחרון, מופיע בישעיהו, תרי עשר (מלאכי), קהלת ואיכה.

 

 

יחזקאל

  1. נביא מיהודה
  2. גלה לבבל בגלות יהויכין (597-), שם ה' נגלה אליו ומינה אותו לנביא
  3. מנבא בבבל. ה' מכנה אותו "בן אדם"

 

גמול אישי | יחזקאל י"ח, 1-20

יחזקאל מדבר אל העם לאחר הגלות, כשהם מיואשים וחסרי תקווה. מטרתה היא לעודד אותם.
העם האמין כי העונש היה על החטאים של הדורות הקודמים, ולכן אם יחזרו בתשובה לא ייענשו.

הנביא פותח את דבריו בציטוט דברי העם ובהתנגדות אליהם.

ציטוט דברי העם המשל הנמשל
"אבות יאכלו בוסר" האבות אכלו פירות לא בשלים, בוסר האבות חטאו
"ושיני הבנים תקהינה" שיני הבנים יינזקו ויהיו לא חדות הבנים נענשים על מעשי אביהם – גמול דורות

 

יחזקאל מדגים את שיטת הגמול האישי באמצעות תיאור שלושה דורות במשפחה.

דור ראשון – הסב (5-9)

  1. אדם צדיק
  2. תכונותיו הן מוסריות, ולא פולחניות
  3. מבנה תיאורו לפי "כלל ופרט"
    בפתיחה: אמירה כללית על שהיה צדיק, ולאחר מכן פירוט על מעשיו

דור שני – האב (10-13)

  1. ההפך מאביו. חוטא
  2. פושע, רוצח, עבד אלילים, טימא אשת רעהו, הונה, ניצל עניים, לקח ריבית, לא השיב משכון
  3. דינו מוות. על פי תורת הגמול האישית – הוא לא יזכה לשכר, בגלל מעשי הסב.


דור שלישי – הנכד (14-18)

  1. אדם צדיק, כמו סבו
  2. דינו: חיים. איננו פשע, אביו נענש על חטאיו שלו. הוא לא נענש בגלל אביו.

 

הדגמת הגמול האישי באמצעות הצגת 3 דורות מראה לעם שהגמול פועל גם לרעה וגם לטובה.
בן חוטא לא יקבל שכר והקלה בעקבות אביו הצדיק, ובן צדיק לא ייענש בעקבות אביו החוטא.
כל אדם נשפט אך ורק על מעשיו שלו.

העם שואל מדוע הנכד לא נענש על חטאי האב, ויחזקאל מסביר כי כל אדם נשפט לבד.

תהלים קל"ז

 

בבבל מתגעגעים לארצם, על אף היובש שבה.

הם מסתירים את כלי הנגינה שלהם (תוצאה), כי הבבלים ביקשו מהם לשיר שירי שמחה (סיבה).
הם לא יכולים לשיר את שירי ה', שירי הקודש, על אדמה זרה וטמאה.

תחושת הזרות והניכור: "שם" (פס' 1,3), "בתוכה" (פס' 2), "אדמת נכר" (פס' 4)

הוא נשבע לא לשכוח את ירושלים וחורבנה כל עוד הוא חיי, ומקלל את עצמו למקרה שישכח.

ההתחייבות שלו היא אישית, וניתן לראות זאת בלשון היחיד שהיא כתובה בה.

המשורר מבקש מה' לנקום באויבים.
האדומים עודדו את הבבלים להחריב את ירושלים עד היסוד, והוא מבקש שיענשו על כך.

המשורר מדמה את בבל לאישה, מכנה אותו "השדודה", זו שעתידה להישדד.

הוא מאחל טוב למי שיחריב את בבל, כמו שהיא החריבה את ירושלים (מידה כנגד מידה).
מברך את מי שירוצץ את תינוקות הבבלים על הסלעים.

 

אמצעים אומנותיים

  • חריזה: ימיני, לשוני, לחיכי, אזכרכי, שמחתי (פס' 5-6)
  • שורש מנחה: ז.כ.ר (פס' 1, 6-7): הצורך לזכור תמיד את חורבן ירושלים ולבקש נקמה
  • שאלה רטורית (פס' 4): "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר"?

 

 

 

 

חזון העצמות היבשות | יחזקאל ל"ז 1 – 14

הנבואה נאמרת ע"י יחזקאל הנביא לאחר חורבן בית המקדש הראשון, ממלכת יהודה וגלות יהודה.
העם כולו נמצא בגלות. זוהי נבואת נחמה, לפיה עם ישראל עתיד לחזור מן הגלות ולזכות לגאולה.

 

הנבואה

ה' לוקח את יחזקאל לבקעה עמוקה וחשוכה, ומראה לו כי היא מלאה בעצמות.
הוא מעביר אותו ביניהם, ומתאר אותן כרבות מאד ויבשות (ישנות).

הוא שואל את יחזקאל אם העצמות יכולות לשוב לחיים, יחזקאל אומר כי רק ה' ידע.

אלוהים מבקש מיחזקאל לנבא אל העצמות כדי שישובו לחיים. מבנה הנבואה מעוצב בכלל ופרט:

כלל: "הנה אני מביא בכם רוח וחייתם"
פרט: "ונתתי עליכן גידים \ והעליתי עליכם בשר \ וקרמתי עליכם עור \ ונתתי בכם רוח"
כלל: "וחייתם"

הגוף אכן נרקם ונחייה לנגד עניו, אך אין בו נשמה.
ה' אומר לו לנבא אל הרוח (גורם טבעי), כדי שתפיח חיים בגופות.
לאחר מכן הרוח (נשמה) נמצאת בגופות שבבקעה, והן נעמדות מול הנביא, והן חיות ורבות מאוד.

ה' מסביר ליחזקאל את המראה שלפניו: קבוצת האנשים שקמה לתחייה היא משל לבני ישראל, מכיוון שהעם מדמה את עצמו לאיש מת (הישיבה בגלות, חוסר התקווה לשוב לארצם גורת למוות נפשי).

כל הנבואה היא משל.
הנמשל: חזרת גולי בבל לארץ ישראל (הנבואה עוסקת בשיבת ציון, לא באמת בתחיית המתים)

הנבואה: המשל משמעותה: הנמשל
הבקעה מקום הגלות, בבל
העצמות הגולים
ריבוי העצמות מספרם הרב של הגולים
יובש העצמות מצבם הנפשי הקשה
התפתחות העצמות לגוף פעולות ה' להכנתם לגאולה
הפחת רוח חיים בהרוגים החזרת הגולים לארץ ישראל
פתיחת הקברים מקום הגלות – בבל. עזיבתו

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מילה מנחה בנבואה: "רוח"

  1. רוח ה', כוח נבואה (פס' 1)
  2. נשמה, חיים (פס' 5,6,8,9,10,14)
  3. גורם טבעי (9)
  4. כיווני השמיים (9)

נבואת נחמה | ישעיה (השני) מ' 1 – 11

"נחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם                                          הנביא קורא לגולים להתנחם

דברו על לב ירושלים וקראו אליה                                        ירושלים כאישה שיש לעודד ולהסביר

כי מלאה צבאה                                                               הסתיים זמן העונש } העם מילא את
כי נרצה עונה                                                                  העונש הושלם } עונשו, כיפר על חטאיו,
כי לקחה מיד יהוה כפליים בכל חטאותיה                             נענשה כפול } כעת הגיע זמן הגאולה.

הכנת הטבע לחזרה לארץ

קול קורא                                                                        הודעה משמיים שעליו להעביר

במדבר פנו דבר יהוה | ישרו בערבה מסילה לאלוהינו             על הטבע להתכונן. המדבר יתפנה.

כל גיא יינשא                                                                   הנמוכים יעלו } תקבולת
וכל הר וגבעה ישפלו                                                        הגבוהים ירדו } נרדפת משלימה

והיה העקב למישור                                                         הדרכים העקומות יתיישרו } תקבולת
והרכסים לבקעה                                                             הרכסים יהפכו למישור גם } חסרה

ונגלה כבוד יהוה וראו כל בשר יחדו כי פי יהוה דבר               כל האנושות תכיר בגדולת ה'

אפסות האדם אל מול גדולת האל

קול אמר: קרא!                                                               שומע ציווי נוסף להכרזת הודעה
ואמר: מה אקרא?                                                            שואל מה להכריז

כל הבשר חציר                                                               בני האדם כחציר, צומחים ונובלים מהר
וכל חסדו כציץ השדה                                                       התועלת באדם כמו ציץ = פרח
יבש חציר נבל ציץ כי רוח יהוה נשבה בו                              ה' שולט בבני האדם האפסיים
אכן חציר העם                                                                המסקנה, בני האדם אפסיים

יבש חציר נבל ציץ
ודבר אלוהינו יקום לעולם                                                  ו' הניגוד. בניגוד לאדם האפסי, ה' נצחי

גאולת העם

על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון                                        הנביא קורא לאישה לעלות גבוה
הרימי בכוח קולך מבקשת ירושלים                                     ולקרוא בקול מבלי לפחד על כך
הרימי אל תיראי, אמרי לערי יהודה הנה אלוהיכם                  שהגאולה קרובה לבוא. הנה ה'

הנה אדוני יהוה בחזק יבוא, וזרעו משלה לו                         זרוע ה' תבוא במלוא כוחה, לגאולה
הנה שכרו אתו ופעולתו (משכורתו) לפניו                             ה' יגיע לארץ יחד עם עמו = שכרו

כרועה עדרו ירעה                                                            ה' מדומה לרועה צאן
בזרעו יקבץ טלאים                                                          יגן על הטלה, החלש
ובחיקו יישא עולות ינהל"                                                   ה' יישא על זרועותיו את התינוקות
(עולות=עולל=תינוקות) ויביאם ארצה

עזרא א', 1 – 7

לאחר נפילת האימפריה הבבלית, לשלטון עולה אימפריה הפרסית ובראשה כורש, מלך פרס.

השנה היא 538- לפנה"ס, שנתו הראשונה לכורש מלך פרס. נבואת ה' כפי שניבא ירמיהו הסתיימה.

האם ירמיהו צדק בנבואתו (ירמיה כ"ט 10)?

  1. לא – עברו רק 48 שנים מגלות יהודה לבבל לשנה הנוכחית (538-)
  2. כן – 70 הוא מספר טיפולוגי שמתכוון לזמן רב, לא לזמן מדויק

 

הצהרת כורש

הצהרת כורש אפשרה (רשות, לא חובה) לעם לשוב ולבנות בית מקדש חדש.
הוא מאפשר להם להתקיים בארצו בעצמאות דתית, אך לא פוליטית, כי הם עדיין כפופים ומשלמים לו

שתי תפיסות האלוהות בהצהרתו

  1. אלוהות אוניברסלית – טוען שה' ישראל העניק לו את השליטה בכל העולם, כי ה' הוא אל ששולט בכל העולם ("כל ממלכות הארץ נתן לי יהוה אלוהי השמיים" \ 2)
  2. אלוהות מקומית – ה' הוא אלוהי ישראל בלבד, והוא שוכן בירושלים ("בית יהוה אלוהי ישראל הוא האלוהים אשר בירושלים" \ 3)


אלו שהחליטו לא לשוב לארץ, תרמו כסף לאלו שחזרו, כדי שיהיה עם מה לבנות את המקדש השני.

כורש נהג בסובלנות דתית כלפי שבי ציון.
הוציא את כלי בית המקדש הראשון שבזז כדי שיוכלו להציבם מחדש בבית המקדש השני.

 

עזרא ד', 1 – 6

השומרונים מבקשים להשתתף בבניית המקדש. זרובבל, יהושע וראשי האבות מסרבים לבקשתם. הטיעון לסירוב: 1. ההיתר מכורש לבניית בית המקדש השני חל רק על שבי ציון, והשומרונים אינם.
2. השומרונים היו סינקרטיסים והיו עלולים לחלל את בית המקדש באמונותיהם.

פס' 2, קרי וכתיב

כתיב: אי התאמה לכתוב. מדוע שהשומרנים ירצו להשתתף בבנייה אם הם לא זובחים לה'?
קרי: השומרונים זובחים לה' עוד מתקופת אסרחדון, ולכן מעוניינים לקחת חלק בבניית המקדש.
הצורה העדיפה: קרי (למרות שניתן להגיד שה "לא" נכתב כדי ללעג עליהם ואל אמונתם)

פס' 4, קרי וכתיב

כתיב: השומרונים ניסו להחליש את שבי ציון, באמצעות הטלת פחד "ומבהלים" = בלהות, פחד
קרי: ניסו להחלישם ולמנוע את הבנייה בדרכים שונות, ובכך שבי ציון הזדרזו. "ומבהלים" = חיפזון


השומרונים שכרו יועצים שסייעו להם להביא להפסקת בניית המקדש. הם המשיכו בפעילותיהם הסכסכניות גם עשרות שנים לאחר מכן, כשבית המקדש השני כבר היה בנוי. מדגיש את הסכסוך.

חגי

  1. אחד מנביאי "תרי עשר"
  2. ניבא בירושלים בתקופת בית שני, בשנת 520 לפנה"ס

4 שנים לפני סיום בניית בית המקדש השני

  1. באותה עת המצב ביהודה היה קשה כלכלית ופוליטית.
  2. יסודות המקדש היו, אך הוא לא נבנה עוד.

 

חגי א'

חגי מצטט את שבי ציון, שאמרו: "לא עת בוא עת בית יהוה להיבנות" (2) – העם טוען שעדיין לא הגיע הזמן לבנות את בית המקדש השני (הסיבה מתגלה בפס' 7-8: בגלל בעיות כלכליות).

נבואתו נפתחת בשאלה רטורית: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב? (4) – האם נראה לכם הגיוני שאתם, שבי ציון, גרים בבתים בעוד לה' אין בית?

הוא מבקר את החלטתם לא לבנות את המקדש, ומבקש מהם להתבונן במצבם ולהבין את הסיבה לו.

  • זרעתם הרבה – והבא מעט
  • אכול – ואין לשבעה
  • שתו – ואין לשכרה
  • לבוש – ואין לחום לו
  • והמשתכר – משתכר אל צרור נקוב

המשכורת הזעומה שלא מספיקה מתוארת במטפורה: הכסף נכנס למטפחת או כיס עם חור ונופל.

חגי אומר כי עליהם לבנות את המקדש השני, מכל עץ (לא הכרחי משובח), וה' יהיה מרוצה ממנו ויכבד אותו ברוחו שתשכון שם. כך המצב הכלכלי הקשה ייפתר.

לאור דבריו נחשפת הסיבה לכך שהעם לא בנה את בית המקדש: בעיות כלכליות.
אלו מנעו מהם להיות מסוגלים לבנות את הבית השני מפואר כראשון.

הנביא חוזר לתאר את המצב הקשה בציון ואת סיבתו: עונש מה' על כך שלא בנו את בית המקדש.

בעידודו של חגי, שבי ציון מתארגנים ומתחילים בבניית המקדש, שמסתיימת לאחר 4 שנים.

 

עונשם של שבי ציון (מידה כנגד מידה)

המילה "בית"
חטא: לא בנו את הבית, ולהם יש בתים | עונש: ה' 'מעלים' את היבול שבא הביתה – מצוקה כלכלית

השורש ח.ר.ב
החטא: בית המקדש עדיין הרוס = חרב | העונש: ה' מחריב את הארץ, מטיל בצורת

מילה מנחה בקטע: בית (2, 4 ,8, 9, 14) – הסיבה למצב הכלכלי היא שלאל אין בית ולהם יש.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר.