עקרון הגבלת השלטון
במדינה המודרנית השלטון מרכז בידו כוח רב, וישנו חשש אמיתי כי הוא יעשה שימוש לרעה בכוח זה ויפגע בזכויות האדם ובמיעוט.
מקורות הכוח של השלטון הם –
- משאבים כלכליים
הממשלה שולטת על משאבים רבים במדינה (כמו קרקעות ואוצרות טבע), ומחליטה
על תקציב ועל אופן חלוקתו, קובעת את מעורבותה בכלכלה ובכך מחזקת את כוחה.
- משאבים אנושיים
לרשות הממשלה עומד כוח אדם רב במערכת הבירוקרטית של משרדי הממשלה השונים (בתחומי כלכלה, משפט, אנשי צבא, חינוך וכו'). לכוח אדם זה יש ידע וכוח רב אשר נותנים לו עדיפות בשעה של חילוקי דעות.
- מקורות מידע
בידי הממשלה מידע בנושאים שונים (כמו פנים, חוץ וביטחון). ידע זה מקנה כוח רב, שכן זהו גם מקור המידע מול התקשורת.
- מנגנוני אכיפה
צבא ומשטרה, בעלי כוח רב. יש להבטיח שלא ישתמשו בגורמים אלו שלא לצורך
או בצורה שרירותית.
לכן, יש לדאוג להגביל את השלטון. במדינה הדמוקרטית יש דרכים רבות לעשת זאת – הפרדת רשויות, אמצעים מוסדיים הקבועים בחוק \ בחוקת המדינה ואמצעים לא מוסדיים הפועלים
באופן התנדבותי. אלו חלק מהעיקרון הדמוקרטי של הגבלת השלטון.
הפרדת רשויות (עקרון דמוקרטי בפני עצמו)
למדינה הדמוקרטית יש 3 מוקדי כוח עיקריים, הבאים לידי ביטוי בשלוש הרשויות –
- הרשות המחוקקת (הפרלמנט)
- הרשות המבצעת (הממשלה)
- הרשות השופטת (בתי המשפט)
ע"י חלוקה לרשויות נוצרת מערכת של איזונים ובלמים, ותלות הדדית בין הרשויות במטרה להגביל את השלטון ולמנוע ריכוז גדול מדי של כוח בידי גוף אחד. בדר"כ ההפרדה אינה מוחלטת,
שכן הפרדה כזו הייתה גורמת לרשויות לשתק אחת את השנייה והן לא היו מתפקדות. בין הרשויות יש יחסי איזון, ריסון ובקרה.
הגבלת השלטון מתבטאת ב2 דרכים עיקריות:
- מוסדית-פורמאלית – ביקורת שמטרתה להגביל את השלטון. הביקורת נעשית ע"י מוסדות וגופים שלטוניים, שתפקידם מוגדר בחוק.
- בלתי פורמאלית – ביקורת שמטרתה להגביל את השלטון. הביקורת נעשית ע"י גופים, אזרחים \ קבוצות אשר מפקחים על השלטון באופן התנדבותי, ולא לפי חוק.
~
דרכים פורמאליות להגבלת השלטון
- בחירות דמוקרטיות
הבחירות הן הליך בו האזרחים בוחרים את השלטון. הבחירות מהוות כלי חשוב ביותר עבור האזרחים להגבלת השלטון, מכיוון שהן מתקיימות בכל פרק זמן קבוע, והשלטון יודע שאם הוא
לא יפעל לטובת העם, הוא יאבד את תפקידו.
בבחירות באים לידי ביטוי כמה מהעקרונות החשובים בדמוקרטיה
- עקרון שלטון העם – האזרחים בוחרים את הנציגים לשלטון ויכולים להחליפם באחרים.
- עקרון הגבלת השלטון – בחירות בזמנים קבועים מאפשרות החלפת שלטון, וכך גם להגבילו.
- עקרון ההשתתפות – השתתפות האזרחים בבחירות הוא תנאי הכרחי לקיום מציאות דמוקרטיות. בדרך זו מרגישים האזרחים כי השלטון מייצג אותם, ומחויב לדאוג להם.
- עקרון ההסכמיות – הבחירות מבטאות את ההסכמה הרחבה על "כללי המשחק" המקובלים במשטר הדמוקרטי.
- עקרון הפלורליזם – ריבוי מפלגות המשתתפות בבחירות.
- חופש ההתאגדות – קבוצות אנשים מתאגדות כמפלגה, להתמודדות בבחירות.
- חופש הביטוי – כל קבוצה ומפלגה יכולה לשכנע את הציבור לתמוך בעמדותיה.
לקיום בחירות דמוקרטיות הוגנות וראויות, יש 5 תנאים:
- כלליות – כל אזרחי המדינה (מגיל מסוים) זכאים להשתתף בבחירות למוסדות הנבחרים.
- חשאיות – א. הבוחר מצביע בסתר, וכך אף אחד לא יודע במי הוא בחר.
ב. מובטח כי הבוחר לא יושפע מלחצים שונים.
- התמודדות חופשית – א. תחרות הוגנת בין שני מתמודדים ושתי מפלגות לפחות.
ב. מאפשרת חירויות יסוד, כמו חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש
ההתאגדות וכו'.
ג. אסורה השפעה על המצביעים באמצעות איום, שוחד וכו'.
- שוויוניות – א. לכל אדם יש קול אחד.
ב. כל קול שווה למשנהו, ללא הבדלים (דת, גזע, מין, מעמד, סטטוס וכו').
- מחזוריות – א. הבחירות מתקיימות בפרקי זמן שנקבעו בחוק (בישראל הבחירות לכנסת
נערכות בכל 4 שנים).
ב. מניעת עריצות השלטון.
ר"ת – כ"ח הש"ם.
שיטות בחירות
- אזוריות מול ארציות
אזוריות – כל הארץ מחולקת לאזורי בחירה. כל אזור שולח נציג \ נציגים לפרלמנט.
ארציות – כל הארץ מהווה אזור אחד בעת חישוב תוצאות הבחירות.
- אישיות מול רשימתיות
אישיות – תחרות בין מועמדים על בסיס אישי.
רשימתיות – בחירה ברשימת מועמדים מוכנה מראש. הרכב הרשימה נקבע בבחירות מקדימות (פריימריז) \ ע"י ראש הרשימה \ וועדה מסדרת.
- רוביות מול יחסיות
רוביות – בשיטה זו, המדינה מחולקת לאזורי בחירה (בד"כ כמס' המושבים בפרלמנט). בכל אזור בחירה, נבחר ברוב קולות נציג אחד לפרלמנט. שיטה זה יכולה להביא למצב בו המועמד הנבחר זכה רק במיעוט הקולות מכלל קולות הבוחרים, וכך עלול להיווצר מצב של עיוות רצון הבוחר, שכן מפלגה הנתמכת ע"י מיעוט מסך כל המצביעים) זוכה ברוב המושבים בפרלמנט. שיטה זו מצמצמת את מספר המפלגות המיוצגות בפרלמנט, שכן הסיכוי שמפלגות קטנות המייצגות מיעוט שציבור בוחריהן לא מרוכז באזור אחד, יזכו ברוב באזור הבחירה; הוא נמוך ביותר. לכן, השיטה לא מעודדת יצירה של מערכת רב-מפלגתית, ומחזקת את היציבות השלטונית.
יחסיות – בשיטה זו, ייצוג המפלגות השונות בפרלמנט משקף את כוחן היחסי של המפלגות המתחרות. שיטה זו שמה דגש רב יותר על עקרון שלטון העם והפלורליזם. שיטת הבחירות
היחסית יוצרת מערכת של שלטון רב-מפלגתי, מכיוון שקל יותר להיכנס לפרלמנט – אף מפלגה
לא זוכה לרוב, ולכן מפלגות נאלצות לחבור יחד כדי להשיג רוב. דרך לצמצום מספר המפלגות
הוא אחוז חסימה גבוה – אחוז החסימה הוא אחוז קולות המצביעים מכלל הקולות הכשרים,
שעל מפלגה לקבל כדי להכנס לפרלמנט. אחוז חסימה גבוה פוגע בפלורליזם ובזכות לייצוג,
משום שהוא מונע מקבוצות קטנות להיכנס לפרלמנט. כל מדינה קובעת את רף החסימה בה.
| יחסית, ארצית, רשימתית | רובית, אזורית, אישית |
|
יחסית – מספר הקולות מתחלק באופן יחסי לכל המפלגות
רשימתית – מצביעים לרשימת מועמדים
ארצית – כל הארץ אזור בחירה אחד
|
רובית – המנצח לוקח הכל
אישית – מצביעים למועמד אחד
אזורית – הארץ מחולקת למחוזות בחירה
|
יתרונות
1. מדגישה את עקרון הייצוגיות – פלורליזם
2. יחסי הכוחות בפרלמנט משקפים את יחסי הכוחות הקיימים בציבור.
3. מעודדת צמיחת מפלגות, בהתאם לשינויים החלים בחברה.
4. אין בזבוז קולות.
|
יתרונות
1. יציבות ויעילות מכיוון שיש פחות מפלגות
2. קשר טוב עם הבוחרים
3. פחות "סחיטה" של מפלגות קטנות.
4. טיפול טוב יותר בבעיות של האזורים השונים. |
חסרונות
1. חוסר יציבות פוליטית עקב הצורך להרכיב ממשלה ממס' מפלגות שונות.
2. סחטנות של מפלגות קטנות.
3. קשר מופחת עם הבוחרים.
4. קושי בקבלת החלטות וביישום מדיניות.
5. אין מספיק ייצוג לאיזורים השונים.
|
חסרונות
1. פגיעה בעקרון הייצוגית, פחות פלורליזם
2. בזבוז רב של קולות.
3. הנציגים מחויבים יותר לאזור ופחות למדינה. |
- הפרלמנט – הרשות המחוקקת (כגורם מגביל)
הפרלמנט יכול להגביל את השלטון במס' דרכים:
- חקיקה
הרשות המבצעת (הממשלה), על כל מוסדותיה, יכולה לפעול רק לפי החוקים שחוקקה הרשות המחוקקת. חוקי הכנסת יוצרים מסגרת עבור הרשות המבצעת ומונעים ממנה לעשות כרצונה.
לדוגמה: הכנסת הגבילה את משך המעצר הראשוני (כשהוא נעשה ללא צו שופט) ל24 שעות,
לאחר שבעבר המשטרה יכלה לעצור ל48 שעות. בכך חיזקה את הזכות של האזרחים להליך הוגן.
- חוק התקציב
חוק תקציב המדינה קובע את תקציבה לשנה אחת (במקרים חריגים לשנתיים). בדרך זו הוא משמש ככלי פיקוח וביקורת של הכנסת על הממשלה, ועל סדר הקדימויות שלה בכל תחומי החיים של מ"י. אי אישור הצעת חוק התקציב הוא כמו הצבעת אי-אמון בממשלה. לא ניתן לקבוע בתקציב
הקצאות לגופים שמחוץ לממשלה. יש לקבוע הקצאה לסוג פעילות, והתמיכה תחולק לפי אמות-מידה כלליות שוויוניות.
- הצבעת אי אמון
כלי לפיקוח על הממשלה במשטרים פרלמנטריים. הממשלה תלויה באמון הפרלמנט. הפרלמנט יכול להצביע אי אמון, כלומר – חוסר תמיכה בממשלה, ובכך להביא לסיומה. הצבעת אי אמון בממשלה מתקבלת ברוב 61 ח"כ, שמביעים תמיכה במועמד חלופי לראש הממשלה (לפי חוק יסוד: הממשלה).
- פעילות האופוזיציה
חברי האופוזיציה מפקחים על פעולות הממשלה במספר דרכים –
א. הצבעות אי אמון
ב. שאילתות – ח"כ מפנה שאילתה לשר מסוים לגבי הנעשה במשרדו. השר חייב להשיב לשאילתה בתשובה מלאה, מעל בימת הכנסת, תוך זמן מסוים הקבוע בחוק, בישיבה המוקדשת לכך.
דרך זו נועדה למקד את תשומת הלב, להרתיע או ליצור דיון בפרלמנט. כל ח"כ רשאי להפנות
שאלה לשר, לגבי תחום תפקידו.
ג. מעל דוכן הכנסת – ניצול זמנם המוקצב לנאומים, כדי לחשוף פעילות ממשלתית לא ראויות.
- מוסד מבקר המדינה
מוסד מבקר המדינה הוא מוסד שלטוני. תפקיד מבקר המדינה הוא לבקר את הרשות המבצעת ולפקח עליה. הוא בודק האם מערכות המדינה פועלות כחוק, ע"פ כללי יעילות, חיסכון וטוהר המידות. הבדיקה נעשית ביוזמת מוסד מבקר המדינה, ובמועדים שהחוק קובע (כל שנה). המוסד בלתי-תלוי ברשות המבצעת, והדו"ח שלו חייב להתפרסם ברבים. על אף העובדה שהמבקר לא יכול
להעמיד לדין, הביקורת שלו חשובה ומשמשת בסיס לדיון ציבורי. מבקר המדינה פועל בשמה של הכנסת, אשר בוחרת בו ומקבלת ממנו ממצאים.
המבקר בודק את הרשות המבצעת על כל זרועותיה
- משרדי הממשלה
- הרשויות המקומיות
- כל מוסד שמקבל תקציב מהמדינה, או שהיא שותפה בעקיפין \ משירין בהנהלתו
- כל גוף \ קרן, שהמדינה מחליטה שהם נתונים לביקורת המדינה
חשיבותו של המוסד
- הדו"ח משמש בסיס לדיונים של ועדת ביקורת המדינה של הכנסת. הוועדה רשאית לזמן אליה אנשים מהגוף המבוקר, וחובה עליהם להגיע.
- אם הביקורת חמורה, המבקר מגיש דו"ח נפרד. וועדת הביקורת של הכנסת רשאית להחליט על מינוי ועדת חקירה ממלכתית, "מיוזמתה או על פי הצעת המבקר".
- כשיש חשד לעברה פלילית, המבקר מעביר את ממצאיו ליועמ"ש בהמלצה לפתוח בחקירה פלילית.
- פעמיים בשנה המבקר עורך מסיבת עיתונאים על מנת לדווח על ממצאיו, אשר משמשים בסיס בסיס לדיון ציבורי, המביא לביקורת ציבורית וללחץ מצד הציבור לתקן את הליקויים.
#2 – נציב תלונות הציבור – אומבודסמן
מבקר המדינה (במדינת ישראל) מבצע תפקיד נוסף, כנציב תלונות הציבור.
בתפקיד זה, מטפל המבקר בתלונות של אזרחים, אשר חושבים כי אחת מרשויות השלטון,
אותה מוסמך מבקר המדינה לבקר, פגעה בהם ישירות, ונבעה מתוך נוקשות-יתר, אי-צדק בולט, חריגה מסמכות או אי-תקינות. הפגיעה נעשה ע"י רשויות השלטון, מוסדותיו או האישים המכהנים בו.
למשל – לאדם נגנב רכב והוא דיווח למשטרה. המשטרה מצאה את הרכב, אולם לא הודיעה על כך לאותו אדם, דבר שגרם נזק כספי. האדם יכול להתלונן למבקר המדינה על המחדל ולדרוש פיצוי.
- מערכת המשפט
ביהמ"ש בוחן האם פעילויות של רשויות השלטון האחרות (המחוקקת והמבצעת) נעשו בהתאם לחוק. דבר זה נעשה במסגרת יחסי האיזון והבקרה המתקיימים מתוך הפרדת הרשויות.
מפרש חוקים שקובעת הרשות המחוקקת, ולעיתים פוסל אותם, אם הם סותרים הוראה בחוק יסוד.
בנושא הרשות המבצעת, ביהמ"ש פוסל החלטות לביצוע ופוסל חקיקות משנה, במידה ואינן עולות בקנה אחד עם חוק או חוק יסוד.
בנוסף, הוא מגן על זכויות האדם והאזרח מפני השלטון, בהנחיית חוקי יסוד או חוקה.
הביקורת השיפוטית נעשית ברובה ע"י בית המשפט העליון כבית משפט גבוה לצדק- בג"ץ.
- היועץ המשפטי לממשלה
תפקידו להבטיח שרשויות השלטון יפעלו בהתאם לחוק, לערכים החוקתיים ובהתאם לאינטרס הציבורי.
למשל, היועמ"ש בודק הצעות חוק של הממשלה, ומזהיר במקרים שהן פוגעות בערכים החוקתיים של המדינה.
למרות שדעתו לא מחייבת, היא מנחה משפטית את הממשלה ובעלת משקל רב, מכיוון שהוא מגן על הממשלה בבג"ץ.
* הרחבה נמצאת בסיכום על הרשות המבצעת – הממשלה.
- חוקה
החוקה היא אוסף של מנהגים, מסורות, כללים וחוקים הקובעים את עקרונות היסוד של המדינה,
את ערכיה, הנורמות הפוליטיות שלה, ואת הכללים לפיהם תתנהל.
חוקה נכתבת בדר"כ עם הקמתה של מדינה או לאחר מהפכה. מוגדרות בה רשויות השלטון,
נקבעות סמכויותיהן ותפקידיהן, נוהלי הרכבת הרשויות והיחסים ביניהן.
בחוקות רבות יש התייחסות מיוחדת לזכויות האדם.
תפקידי החוקה
- קביעת עקרונות היסוד של המדינה, והכללים לפיהם המדינה תתנהל.
- הגדרת רשויות השלטון, סמכויותיהן, נוהל הרכבתן ויחסי הגומלין ביניהן.
- ריסון והגבלת השלטון.
- מניעת שימוש לרעה בכוח השלטון, מניעת עריצות הרוב.
- הגנה על זכויות אדם ומיעוט במדינה.
- איחוד וגיבוש העם – הגעה לפשרה בנושאים מרכזיים.
גמישות החוקה
- חוקה קשיחה – קשה יותר לשנותה, נדרש תהליך מסובך בפרלמנט (תלוי בחוקי המדינה).
- חוקה גמישה – חוקה שקל יחסית לשנות אותה.
חשוב שהחוקה תהיה יציבה ולא תיתן לרוב מקרי בפרלמנט לשנות את הערכים החוקתיים של מדינה. עם זאת חשוב שתוכל להתאים עצמה לזמנים המשתנים ולצרכים החברתיים בתקופות שונות
סוגי חוקות
חוקה פורמאלית
מסמך אחד המתקבל באסיפה מכוננת, בעל תוכן חוקתי (עקרונות היסוד של המדינה, אופייה, מבנה רשויות השלטון, סמכויותיהן, היחסים ביניהם, זכויות וחובות של האזרחים). בעלת מעמד על. כל חוק שנחקק בבית המחוקקים צריך להיות בהתאם לה. שינויים בחוקה זו, דורשים רוב מוחלט (או מיוחד).
חוקה מטריאלית
חוקים שונים בעלי אופי חוקתי (עוסקים בנושאים המופיעים בחוקה), שאינם מרוכזים במסמך אחד. מדובר על תפיסות חברתיות, נורמות ומנהגים שהתגבשו במהלך מאות שנים, ומתבטאות במסמכים שונים בעלי מעמד משפטי (מסמכי יסוד, חוקים, חוקי יסוד, פסקי דין וכו'). החוקה ראויה להיות חוקה, עקב תוכנה (ולא מבחינת צורתה). מעמדה הוא עליון, אך היא איננה רשמית ולכן אכיפתה מתבצעת ע"י ביקורת ציבורית. כמו כן, אין הליך מוסדר וברור לשינויה, דבר שכזה מתבצע דרך שינוי תרבותי.
- וועדת חקירה ממלכתית
מטרתה
לאפשר חקירה ובירור של נושא בעל חשיבות ציבורית חיונית, בידי וועדה ניטרלית ולא פוליטית. ההנחה היא שהנושא יהיה חמור, מערב את רשויות השלטון, וגרם למשבר אמון בקרב הציבור.
מחליט על הקמתה
הוועדה מוקמת ע"פ החלטת ממשלה \ וועדת הכנסת לביקורת המדינה.
הממשלה קובעת את הסמכויות ותחומי הביקורת המוטלים על הוועדה.
קובע את הרכב הוועדה
נשיא ביהמ"ש-העליון קובע את הרכב הועדה. בראשה יושב שופט הזוכה לאמון הציבור.
כדי למנוע הטיות פוליטיות, הגורמים המעורבים בוועדה מסיימים את מעורבותם הפוליטית.
סמכויותיה
- מעין גוף משפטי
- זימון עדים
- חיוב בהצגת מסמכים
- הטלת קנס על מי שמסרב להופיע בפניה
- מתן חסינות לחברי הוועדה מפני תביעות לשון הרע
תוקף ההמלצות
ההמלצות מפורסמות ומוגשות לממשלה. מבחינה משפטית ההמלצות לא מחייבות, אך יש מנהג לפיו על הממשלה ליישם את המלצות הוועדה.
דוגמאות לוועדות חקירה ממלכתיות
- וועדת אגרנט לבדיקת מחדלי מלחמת יום הכיפורים (1973)
- וועדת כהן לבדיקת אירועי סברה ושתילה (1982)
- וועדת שמגר לבדיקת רצח רבין (1996)
- וועדת מצא לבדיקת הטיפול במפוני גוש קטיף (2009)
- וועדת חקירה פרלמנטארית
ע"פ סעיף 22 לחוק יסוד: הכנסת
"הכנסת רשאית למנות ועדות חקירה, אם על ידי הסמכת אחת הועדות הקבוצות ואם על ידי בחירת ועדה מבין חבריה, כדי לחוק דברים שהכנסת קבעה; סמכויותיה ותפקידיה של ועדת חקירה ייקבעו ע"י הכנסת; בכל וועדת חקירה יהיו גם נציגים של סיעות שאינן משתתפות בממשלה, לפי יחסי הכוחות של הסיעות בכנסת".
כלומר
הכנסת רשאית להקים וועדת חקירה פרלמנטארית, לבירור נושא בעל חשיבות ציבורית.
תקנון הכנסת מפרט רק את הליך הקמתה של וועדה כזו, אך לא כולל הוראות מיוחדות לגבי סמכותה. הפרשנות המקובלת היא שסמכויותיה של וועידת חקירה פרלמנטארית זהה לשל וועדות הכנסת הרגילות, למעט העובדה שהן לא רשאיות להציע חקיקה, אלא רק להמליץ על חקיקה בנושא.
הרכב ועדת החקיקה נקבע ע"פ מפתח מפלגתי, בהתאם ליחסי הכוחות הקיימים בכנסת,
בדומה להרכבתן של ועדות הכנסת הקבועות.
כלומר, בוועדות יושבים גם נציגי האופוזיציה.
נושאים בהן עסקו וועדות חקירה פרלמנטאריות
- סחר בנשים (2000)
- אלימות בספורט (2001)
- עמלות הבנקים (2007)
- קליטת יהודי אתיופיה (2008)
השוואה
| וועדת חקיקה ממלכתית | וועדת חקיקה פרלמנטרית | |
|
הנושא הנחקר
|
גרם למשבר בין האזרחים לשלטון |
כללי, בעל חשיבות ציבורית |
|
מעמד הנושא
|
גדול |
רגיל |
|
הרכב הוועדה
|
אנשים אובייקטיבים |
חברי כנסת |
דרכים בלתי פורמאליות להגבלת השלטון
- תקשורת
התקשורת (אלקטרונית וכתובה), מספקת לציבור מידע על הנעשה בזרועות הממשל השונות,
חושפת שחיתויות, אי-יעילויות, ואף נותנת הערכה ופרשנות על מדיניות, מעשים ואירועים.
בדרך זו מספקים אמצעי התקשורת מידע חיוני לציבור כדי שיוכל להעריך את פעילויות הממשל, לגבש עמדה ולנקוט עמדה בעד או נגד פעולות הממשל.
לדוגמה: התקשורת בישראל חשפה את מעשי השחיתות בנמל אשדוד, והביאה את רשויות המדינה לחקור את העניין.
- דעת קהל
באמצעות הפגנות, שביתות עצרות ועצומות; הציבור יכול להשפיע על פעולות הממשלה.
האזרחים מתעדכנים באופן שוטף במידע, באמצעות אמצעי התקשורת או ארגונים אזרחיים.
כשאחת הרשויות פועלת בניגוד לאינטרס כלשהו, נשמעת מחאה שמטרתה לשנות מדיניות.
דוגמה: המחאה החברתית בקיץ 2011. נעשתה ע"י אזרחים במטרה להשפיע על פעולות הממשלה.
- אמנות
תחומי האומנות השונים – קולנוע, תיאטרון, ספרות, אמנות פלסטית ועוד, משמיעים גם הם ביקורת פוליטית וחברתית על מעשי השלטון ועל המדיניות שלו.
באמצעות פעילותם, יוצרים הד ציבורי שמניע את דעת הקהל, וכך מונעת הממשלה לשנות מדיניות.