הדבר – אלבר קאמי

הדבר \ אלבר קאמי

 

מבנה העלילה קווית, דבר חריג לרומנים (מאפיין לרוב דרמות וסיפורים קצרים).

ברומן זה 5 חלקים כמו חמשת מערכות בדרמה

  1. אקספוזיציה

הצגת דמויות

מקום וזמן

  • .
  • העיר: אוראן (עיר מחוז צרפתית, בחוף האלג'ירי)

תיאור העיר:

  • עיר רגילה, כעורה, שהטבע נעדר ממנה (בלי יונים \ עצים \ גנים)
  • שינויי האקלים מתבטאים רק בשמיים. ימים יפים אחדים.
  • בקיץ לוהט ובסתיו יורד מבול של בוץ.
  • עיר שקשה להיות חולה בה

תיאור תושביה:

  • מרבים לעבוד, אך רק כדי להתעשר.
  • אוהבים תענוגות: נשים, קולנוע, ים. אותם משאירים למוצאי שבת וליום ראשון.

הסימנים הראשונים למגיפה:

  • בבוקר ה16 באפריל נתקל ד"ר ברנאר רייה בעכברוש מת. באותו הערב ראה עכברוש נוסף.
  • יום לאחר מכן, נהפכו העכברושים לתופעה
  • שבועיים לאחר מכן נאספו אלפי פגרים
  • אזרחי העיר החלו לחשוש, תבעו מהשלטונות אמצעים קיצוניים
  • האב פנלו אמר שזוהי מגפה, וחייך.
  • ד"ר רייה נתקל באנשים חולים.
  • מדבר עם רישאר, אשר היה מחשובי הרופאים בעיר. הוא מתכחש לכך שזוהי מגפה.
  • ב30 באפריל מת הקורבן הראשון, מישל השוער.
  • החולים ממשיכים למות ורופאים מנחים להשים אותם בבידוד
  • רישאר, יו"ר הסתדרות הרופאים בעיר, מתנגד להחלטה על הכרזה על מגיפה.
    מתחמק מטיפול בבעיה.
  • העיתונות לא מזכירה את המגיפה ("העיתונות, שבפרשת החולדות פטפטה בלי סוף שתקה עכשיו מפני שהחולדות מתות ברחוב והאנשים בחדר והעיתונים אין להם עניין אלא ברחוב").
  • רייה מתייעץ עם קסטל הרופא הזקן ובעל הניסיון.
    קסטל אומר כי זוהי מגפת דבר.
  • הממסד לא מודה בכך ולא נוקט צעדים.

 

  1. הסיבוך

  • הטלת הסגר
  • החיים בצל הסגר
  • בחירותיהם של התושבים: האם להיאבק באבסורד או להיכנע לו?
  1. חלק תיאורי המעצים את גודל הזוועה,
    השינויים המתרחשים בהרגלי הקבורה.
  2. השיא

  • גסיסתו הכואבת ומותו המיוסר של הילד, בנו של השופט אותון
  • ד"ר רייה נשבר מסבלו של הילד ומאזלת ידו להושיעו
  • לאחר מות הילד, שיחה בין רייה לפנלו, המדגישה את השקפות עולמם השונות
  • האב פנלו חולה ומת
  1. ההתרה

  • במישור הגלוי: ההתרה היא סוף המגיפה
  • במישור הסמוי: אין התרה, המלחמה בעירם נגמרה אך הדבר עשוי לשוב.
  • נסיגת המגיפה וסיומה
  • שמחה גדולה שוררת, אנשי העיר נפגשים עם יקיריהם
  • טארו חולה ומת
  • אשתו של רייה מתה מחוץ לעיר
  • ד"ר רייה שרד את המגפה ("כדי לספר")

 

 

סיום הסיפור

ברמת העלילה: ישנה התרה.
המגפה מסתיימת. אנשי העיר חוגגים את שחרורם מהעול שהוטל עליהם.

ברמת המשל הפילוסופי:  אין התרה.
ד"ר רייה לא משתתף בחגיגות. הוא יודע שחיידק הדבר נעלם באופן זמני ועלול לחזור בכל עת. "חיידק הדבר לא מת ולא נעלם לעולם, שיכול הוא להיות שקוע בשינה עשרות שנים ברהיטים ובמצעים, שמחכה הוא בסבלנות בחדרים, במרתפים, במזוודות, בממחטות ובין הניירות, ואפשר שביום מן הימים, לאסונם של בני האדם וכדי ללמדם לקח, יעורר הדבר את חולדותיו וישלח אותן למות בעיר מאושרת".

סיום זה מכוון לתפיסה הטראגית של הגורל האנושי.

בני האדם מעדיפים את הסחת הדעת ומבקשים לחזור לשגרת חייהם, אבל הגיבור הסיזיפי יודע כי חיידק הדבר לעולם לא נעלם והסכנה איננה חלפה.

 

 

לאור המבנה, הרומן הוא אלגוריה: משל מורחב.

נמשל 1: שואה
נמשל 2: המשמעות הפילוסופית

 

 

 

הרומן כאלגוריה

  1. במוטו: "מידת ההיגיון שבהצגת סוג מסוים של כליאה על ידי סוג אחר אינה נופלת ממידת ההיגיון שבהצגת כל דבר שהוא הקיים במציאות על ידי דבר שאינו קיים במציאות" (דניאל דה פו)
  2. בראשיתו: "מספר מגיפות הדבר שידע העולם, איננו נופל ממספר המלחמות, ואף על פי כן, מגפות דבר ומלחמות מוצאות תמיד את בני האדם מופתעים".

 

 

 

אזכורי השואה

  1. תיאור הסדרי הקבורה החדשים ("עצמות המתאים הוצאו מהקברים ונלקחו אל כבשן המשרפות .. לצורך זה פינו את הקרונות וקרונועים מן המושבים שבהם והטו את המסילה אל הכבשן, באופן שהקו יצא עכשיו מהכבשן").
  2. "עכשיו על כל פנים היה במצב ברור, הדבר נגע לכל. כולנו, בתוך מטחי הירי שנשמעו בשערי העיר, בתוך טפיחות החותמות שפיסקו את חיינו או את מתותינו בתוך השרפות והכרטיסיות, בתוך האימה והסידורים הרשמיים, מועדים למיתה בזויה אבל רשומה, בתוך העשן האיום והצלצולים השלווים של האמבולנסים, כולנו ניזונו מאותו צער של גלות וחיכינו בלי דעת לאותה פגישה מזעזעת ולאותה מנוחה מזעזעת"
  3. לקראת סוף הסיפור: "..ואולם דבר אחד יש בידו לומר, והוא שקיומם של המחנות האלה, הריח האנושי שבא משם, שאגות הרמקולים לפנות ערב, המסתורין של החומות והפחד מפני המקומות הנודעים לשמצה האלו, ריפו מאוד את רוחם של בני עירנו והגבירו עוד את אובדן העצות והדכדוך הכללי"

 

 

המשמעות הפילוסופית האקזיסטנציאליסטית

 

נקודת המוצא

הקיומיות קודמת למהות

העולם נעדר אלוהים ונעדר משמעות

חוסר בחירה

זרות, ניכור וסבל

הבחירה היחידה שנותרה:
להיאבק או לקבל בהכנעה

המרד, המאבק באבסורד הקיומי
המאבק הסיזיפי

חירות

 

המשמעות הפילוסופיות העולה מהרומן

  • קאמי מביע את רעיונותיו הפילוסופיים כפי שבאו לידי ביטוי ב"מיתוס של סיזיפוס": העולם חסר משמעות ומאוים באופן תמידי ע"י הדבר = האבסורד הקיומי = המוות.
  • האהבה, הידידות, האומנות; הם אלה הנותנים לו משמעות.
  • הרומן מציג סיטואציה אבסורדית המסמלת את מצבו של האדם.
    בתנאים אלו בודק קאמי התנהגויות שונות של האדם התמודד עם האבסורד. הדמויות השונות ברומן מייצגות מחשבות ודרכי פעולה.
  • המגפה היא משל לתחלואי האנושות, למלחמות, להרג, למצבו הקיומי של האדם.
    המוות אורב בפתח, ליום המחר אין משמעות.
  • העיר הנצורה, המאוימת ע"י המוות, מטאפורית לעולם המנוכר בו מתקיים האדם.
  • חוסר הבחירה של האדם גורם לתחושה של ניכור, גלות וסבל.
  • הבחירה היחידה שנותרה בידיהם היא האם להיאבק במוות או לקבלו בהכנעה.
  • גיבורי הרומן ובראשם ד"ר רייה, בוחרים להיאבק.
    כדברי קאמי, "לגלגל את האבק", המרד מוביל לחירות.

הדמויות

 

האב פנלו

כומר העיר, מייצג את התפיסה הדתית הפנטית.

 

  • חלק ראשון

המפגש עם ד"ר רייה, בו הוא אומר "זו ודאי מגפה" בעודו מחייך ("ועיניו חייכו מאחורי משקפיו העגולים"), מכיוון שהוא חושב שזהו עונשם של חוטאים.

האב פנלו משתנה במהלך היצירה, ושינויו מובע באמצעות שתי דרשותיו.

 

  • חלק שני

פנלו נושא דרשה (1). עיקרי הדרשה:

  • פנלו מדבר בגוף שני, מפריד את עצמו משאר העם
  • רואה בדבר את עונשם של החוטאים, כמו מכת מצריים. מאמין שהחוטאים והרשעים ימותו והצדיקים יחיו (לא חושש לגורלו מכיוון שיודע שהוא צדיק)
  • משתמש בתמונה מטפורית: "באסם של תבל". הדבר ידוש את התבואה האנושית ויפריד את התבן (פסולת) מהבר (טהור), יבצע סלקציה.
  • מאמין כי הדבר הוא רצון האל ולכן אין להיאבק בו
  • לועג למדע ולרפואה ("מדע השווא של האדם")
  • חוטא בחטא הגאווה, חושב שבידיו המפתח להסביר.

במהלך הסיפור מצטרף פנלו ללוחמים במגיפה, מבלי להסביר מדוע.

 

  • חלק רביעי

לאחר שיאו של הרומן במות הילד, פנלו נושא דרשה נוספת (2), המעידה על השינוי שחל בו. עיקריה:

  • פנלו מדבר בגוף ראשון. הוא איננו מפריד עוד בינו לבין שאר העם
  • מזכיר בראשית הדרשה את דבריו בדרשה הקודמת, שעדיין תקפה בעיניו.
    הוא מודה שלא נהג במידת הרחמים הרצויה
  • מודה כי יש רעה נחוצה (מות רשעים) ורעת חינם (מות הילד)
  • אמונתו מתערערת, חווה משבר אמונתי, עולמו קורס עליו.

 

  • סוף הסיפור

פנלו חולה ומת. על כרטיס החולה נכתב: "אבחנה לא ברורה".
הטלת הספק בסיבת מותו מטונימית להטלת הספק שלו באמונתו ובאל.

טארו

הומניסט, אוהב אדם ומתנגד למלחמות. ברומן הוא מייצג את הדרמה של ניקיון הכפיים.

  • חלק ראשון

טארו מתואר כבחור בן 30, אמיד, זר בעיר.
חייו מתנהלים באופן ארעי ונהנתני, עקב תפיסת הזמן המיוחדת שהוא מחזיק בה: צריך לחוש את הזמן עצמו (למשל: לשבת בהרצאה בשפה לא מוכרת).
מחפש את השלווה הפנימית.
מעביר את זמנו בישיבה בבתי קפה, נסיעה בחשמליות, תיעוד שיחותיהם של זרים.

 

  • חלק שני

בצל הסגר שמוטל לעיר, טארו מתנדב להקים את משמרות התברואה.
למרות שרייה מזהיר אותו שהוא מסכן את חייו, טארו, אשר זר בעיר, עושה זאת.
הוא לא מסביר לו מדוע הוא מחליט כך.

כל חודשי המגיפה הוא לוחם לצד אנשי העיירה.
במקביל ממשיך לתעד את אנשי העיר וממשיך לבלות.

  • לאחר שיא הסיפור (מותו של הילד)

טארו ורייה נמצאים על גג ביתו של חולה הקצרת הזקן.
טארו עונה לרייה על שאלה ששאל זמן רב לפני כן, ומסביר את השקפת עולמו:
הוא מאמין שכל אדם סבל בעבר מן הדבר, וכך גם הוא עצמו.
ההבדל הוא ששאר בני האדם מתעלמים מכך.
ה"דבר" אצלו התבטא בכך שצפה בחריצת דינו של נאשם למות.
טארו הזדהה עמו ותאר אותו כ"ינשוף אדמוני" וחסר אונים.

טארו ביקש לא להיות נגוע בדבר. המלחמה נגד גזר דין מוות נראתה לו כמו מלחמה ברצח.

בעבר טארו היה שותף בקבוצות 'מהפכניות', על אף שידע כי הן חורצות גזר דין מוות.
הוא הרגיש כי המוות שהיה שותף לו, היה מוות הכרחי, שטרם לעתיד בו אף אדם איננו מת.
הרגשתו השתנתה לחלוטין כשהוא היה עד לראשונה להוצאה להורג. אז הוא הבין שכל אותו הזמן היה רוצח בעצמו. הוא מתאר את הקושי במניעת רצח בעולם.
מאז התפכחותו הציב לעצמו מטרה: למעט את הרוע והמוות כמה שיותר.

טארו מאמין כי על כל אדם להשגיח על עצמו, למען לא יפגע בזולת.

לדבריו, הדבר שוכן בכל אדם: "ואדם צריך להשגיח על עצמו בלי הרף כדי שלא ינשום ברגע של הסח – הדעת אל תוך פרצופו של הזולת וידביק אותו במחלה".

  • בסוף הסיפור

עם נסיגת המגיפה טארו חולה בדבר ומת.
מותו (ובמיוחד התרחשותו בנסיגת המגיפה), מעיד על שרירותיות המוות.

ד"ר ברנאר רייה

רופא בן 35. אידאליסט, הומניסט, מטפל בתושבים העניים בעיר.
מאמין כי ערך החיים והאדם הוא החשוב ביותר.
מלאכתו כרופא היא אומנותו.

  • חלק ראשון

בראשית הרומן ד"ר רייה "לוקה", כמו שאר התושבים, בהסחת דעת. מחשבותיו היו עסוקות באשתו החולה שנסעה מהעיר, ולא בחולדה.

אמו מגיעה לשהות אתו.

עם התרבות החולדות והאנשים החולים, רייה מבין כי ישנה בעיה ושאסון צפוי לבוא.
הוא פונה לבכירים ממנו ומבקש להפעיל תקנות חירום.

רייה חובר לקסטל, הרופא הזקן, ויחד הם מנהלים מאבק שמטרתו להפעיל תקנות חירום.
בסופו הם אכן מצליחים בו, ועל העיר מוטל סגר.

 

  • חלק שני

ד"ר רייה מוצג באמצעות מפגשים עם דמויות אחרות, וכך גם נחשפת השקפת עולמו ההומניסטית.


המפגש עם רמבר

רמבר רוצה לצאת מהעיר בשמו של הערך החשוב ביותר בעיניו: אושרו של הפרט.
הוא מאשים את רייה בהפשטה: העדפת טובת הכלל משל הפרט. עקב כך רייה חווה דילמה מוסרית:

  • מצד אחד, אושרו של הפרט, בו הוא מאמין כאדם
  • מצד שני טובת הציבור, בה הוא מאמין כרופא

מסקנתו של רייה: כשסכנה קיומית מאיימת על הכלל, טובת הכלל חשובה מאושרו של הפרט.
בסתר לבו הוא מקווה שרמבר יצליח לצאת מהעיר.
בצניעותו הוא מסתיר ממנו את העובדה כי אשתו החולה נמצאת גם היא מחוץ לעיר.

רייה הוא רופא אידאליסט, הומניסט, אשר מאמין כי הערך החשוב ביותר הוא ערך החיים והאדם.
מלאכתו כרופא היא אומנותו.

 

המפגש עם טארו

טארו מגיע אל רייה ומביע את רצונו להקים משמרות מתנדבים.
רייה שמח מההצעה אך מזהיר את טארו שהוא מסכן את חייו במעשה זה.
בשיחה זו עולה השקפת עולמו ההומניסטית:
רייה לא מאמין באלוהים, הוא ראה סבל בבתי חולים ויודע שהמוות שרירותי וחסר היגיון.
הוא הלך ללימודי רפואה כדי לקדם את מעמדו, אך לאחר שראה את הסבל בעולם הבין את מקומו  ויעודו בחיים: לרפא, להילחם במוות ובאבסורד הקיומי.

טארו אומר לו שהמוות צמיד ינצח ולא ניתן להביס אותו ואת האבסורד הקיומי.
למרות זאת הוא ממשיך להיאבק בו.
זהו המאבק הסיזיפי.

ד"ר רייה מעריך מאוד את גראן, האיש הקטן שנרתם למאבק במגפה. בעיניו גראן הוא הגיבור האמתי שפועל מתוך מוסריות וצניעות.

 

  • חלק רביעי


העימות עם פנלו

ד"ר רייה מתנגד לדרשתו של פנלו.
בעיניו זהו עולם חסר אלוהים, שהאדם נמצא בו בודד ומנוכר.
שמעות חייו היא להיאבק במוות ולמות בלתי מפויס.

לאחר מות הילד, רייה מעמת את האב פנלו עם מות החינם.

האב אומר שאנו חייבים לאהוב את הבריאה כפי שהיא.

רייה משיב: "עד מותי אסרב לאהוב את הבריאה שבה ילדים מעונים".

 

שיחה שנייה עם טארו

טארו ורייה נמצאים על מרפסת ביתו של חולה הקצרת הזקן.

טארו מביע את רצונו למות "קדוש", נקי כפיים.
רייה אומר את המשפט המייצג אותו יותר מכל: "מה שמעניין אותי הוא להיות אדם".

רייה מאמין כי רק 2 דברים בעולם חשובים יותר מהסגר: האהבה והידידות.

בתום השיחה השניים יורדים לרחוץ בים, ובכך מפרים את האיסור על רחיצה בים עקב התקנות לשעת חירום. רייה עובר על החוק (פעם ראשונה בסיפור) למען הידידות.

הרחיצה בים היא כמעין טקס של כריתת ברית בין השניים.

 

  • חלק חמישי

ד"ר רייה מפר בשנית את התקנות לשעת החירום, כשהוא מטפל בטארו בביתו עד למותו ולא שם אותו בבידוד כפי שההנחיות מורות לעשות.

בסיום הרומן, רייה מרגיש כמו ניצול מסירה שנטרפה ונותר על החוף בידיים ריקות.

הוא החליט לכתוב את הכרוניקה הזו כדי לתת למוכי הדבר זיכרון, למען לא ישכחו.

לקראת סיום הרומן רייה מנסח את התשובה לשאלת המהות:
"מי שמתספקים באדם ובאהבתו העלובה והאדירה, אפשר שמפעם לפעם יבואו על שכרם".

  • רייה כמספר

רייה הוא המספר ברומן, והוא נותר בחיים כדי למסור עדות ולהסיק מסקנות מהאירועים.

לאורך הרומן הוא משתמש בדיווחים אובייקטיביים, כעד צדדי.

הוא לא בדה את רגשותיהם ומחשבותיהם של האנשים המתוארים בסיפור. במהלך פעילותו כרופא הוא פגש אנשים רבין ושמע את דבריהם ואת מחשבותיהם.
בנוסף, רשימותיו של טארו הגיעו לידיו.

בפרק האחרון של הסיפור רייה מודה כי הוא המספר.

הוא מסביר כי נקט בדרך זו כי רצה להיות עד נאמן. את רגשותיו ומחשבותיו לא סיפר, אבל הוא מרגיש כי שאר הסיפורים מבטאים את רגשותיו בכל מקרה, מכיוון שמתחילת המגפה חש הזדהות עם בני עירו וחלק עימם את הוודאיות היחידה בתקופה ההיא: אהבה, הסבל והגלות.

עיצוב הסיפור בדרך זו משמש את אלבר קאמי בשתי מטרותיו:

  1. יצירת אמינות וסמכותיות
  2. שכנוע עקב היותו של רייה אדם שחווה את המגפה ואת האבסורד בעצמו

 

 

 

רמבר

רמבר הוא עיתונאי זר בעיר, עובד בעיתון גדול בפריז, והגיע לאוראן במטרה לסקר את משכנות העוני

  • אקספוזיציה

בתחילת הסיפור רמבר פונה אל ד"ר רייה בבקשה לעזרה בכתיבת הכתבה,
רייה משיב בחיוב אך מתנה את עזרתו בכך שיכתוב את האמת בלבד.
רמבר משיב בכנות שלא יוכל.
רייה מסרב לעזור לו.

 

  • במהלך הסיפור

רמבר נקלע לקונפליקט בין אושר הפרט לטובת הכלל.
עקב היותו זר בעיר, כשהסגר מוטל הוא מבקש מד"ר רייה אישור לצאת, בשם אהבה, מכיוון שאהובתו נמצאת בפריז.
רייה מסרב.
רמבר מאשים אותו בכך שהוא מדבר בשפת השכל ורואה את הדברים באופן מופשט.
רמבר עושה מאמצים לצאת מהעיר.

 

  • סוף החלק השני

בסוף החלק השני, רמבר מדבר עם טארו ומגלה שאשתו של ד"ר רייה נמצאת גם היא מחוץ לעיר, ולמרות זאת הרופא אינו עוזב ונשאר להיאבק במגפה.
בשלב הזה הוא מבין כי איננו יוצא דופן במצבו, ומתנדב למשמרות התברואה עד שיוכל לצאת מהעיר.

 

  • שיחה עם ד"ר רייה וטארו

רמבר מספר על עברו: היו זמנים בהם היה אידיאליסט והתנדב להילחם במלחמת האזרחים מול הכוחות הפשיסטים בספרד לצדם של המפסידים.
הוא הבין כי עליו לעזוב את אותם "אידיאלים נשגבים" ולקדש רק את האהבה.
זו הסיבה שבהיקלעותו לעיר הזרה הוא מבקש לעזוב, למען אהובתו.

 

  • בסיום

המאבק לצד הלוחמים האחרים גורם לו לתחושת שייכות וקשר, ולכן גם כששערי העיר נפתחים והמצור מוסר מעליה, הוא מחליט לא לעזוב, מכיוון שאם יעזוב יהיה היחיד שיעשה זאת, ולכן יתבייש.

רייה מסביר לו שאין בושה לבחור באושר, ורמבר משיב "אבל אולי זו בושה להיות היחיד המאושר".

אהובתו של רמבר מגיעה אל העיר עם הסרת הסגר. האיחוד ביניהם מערער את אהבתו כלפיה והוא כבר לא בטוח ברגשותיו. החודשים בעיר הנגועה שינו אותו ואת תפיסת עולמו.

 

 

גראן

מוזכר לראשונה בראשית הרומן כשהוא מזעיק את ד"ר רייה לטפל בשכנו, קוטאר, שניסה להתאבד.
רייה שואל את גראן אם הוא מכיר את משפחתו של קוטאר, גראן עונה: "גם אותו אני לא מכיר בעצם, תבין. אבל אנשים צריכים לעזור אחד לשני".

באחת משיחותיהם של גראן ורייה, גראן אומר שיש לו מזל שיש לו את הכתיבה שלו כי היא עוזרת לו להתמודד במגיפה ולא להשתגע. עד כה הוא כתב משפט אחד: "בבוקר נאה אחד של חודש מאי רכבה לה אמזונה הדורה על גבי סוסה שרוקה נהדרה בשדרות המלבלבות של יער בולון".

גראן מחפש את המילים ולא מוצא, אך הוא לא מאבד את תקוותו שיום אחד יצליח למצוא אותן, יכתוב יצירה, יוציאה לאור והיא תהיה כה מרשימה עד שיהיה ניתן לומר עליה "הסירו את הכובע".

בראשית הרומן ד"ר רייה אומר עליו, שהוא מסוג האנשים ששורדים במגפות.

 

  • אקספוזיציה

מתוארת דמותו של גראן: פקיד עירייה זוטר, ארוך, צנום, בגדיו גדולים ממידתו, חסר שיניים עליונות, צנוע, בישן, טוב לב, מדבר בכנות, נאמן לרגשותיו.
שנים רבות הוא עובד במשרתו כפקיד קטן בעירייה.
הוא לא קודם מכיוון שלא עמד על שלו ולא זכר את נוסח ההבטחות, אך בעיקר כי "לא מצא את המילים". המספר אומר כי זו תכונה שמתארת אותו יותר טוב.
גראן חיי חיים סגפניים ואותנטיים – בכל פעם שפוגש את רייה הוא אומר שהיה רוצה ללמוד להתבטא

 

  • סיפור חייו

לאחר הטלת הסגר, גראן מספר לרייה את סיפור חייו:

כשהיה צעיר התאהב בז'אן. הוא היה מחזר שתקן ומגושם, אבל היא גם התאהבה בו והם נישאו. מתאר את המשכם בשגרתיות: "מתחתנים, אוהבים עוד קצת, עובדים. עובדים כל כך הרבה עד ששוכחים לאהוב". גראן לא התקדם בעבודתו ולכן ז'אן עבדה גם. על כך אמר גראן "גבר עובד, עוני, עתיד שהולך ונחסם לאט – לאט, השתיקה סביב השולחן בערבים – בעולם כזה אין מקום לאהבה".
יום אחד היא עזבה אותו לטובת גבר אחר.
בלכתה השאירה מכתב: "דווקא אהבתי אותך, אבל עכשיו אני עייפה .. אני לא מאושרת שאני מסתלקת, אבל לא צריך להיות מאושר בשביל להתחיל מחדש".

מאז הוא מקווה שיום אחד היא תשוב אליו, ומנסה לכתוב לה מכתב.

 

  • בסוף הרומן

גראן חולה בדבר. מצבו מחמיר. מתוך ייאוש הוא אומר לרייה לזרוק לאש את כל הדפים בהם ניסה לכתוב את אותו המשפט בנוסח שונה.

גראן מחלים מהדבר ומתאושש, באמצעות היאחזותו באהבתו האהובה לז'אן ובניסיון לכתוב יצירה.

דמותו של גראן היא הפתרון. קאמי מביע דרכו את האופציה האופטימית בעולם פאסימי בו חיי האדם מושווים לחיים בעיר הנגועה במגיפה. התמודדותו עם האבסורד הקיומי היא דרך האהבה והאומנות.

קוטאר

פושע הנרדף ע"י המשטרה.

בראשית הרומן ניסה להתאבד.

עם בוא הדבר הוא פורח: עסקיו משגשגים, הוא נהנה מחיי חברה עשירים והוא מקווה שהדבר ימשך.
גם לפני המגיפה, הוא חיי ב"דבר", האבסורד הקיומי.

קוטר מייצג השקפת עולם ניהיליסטית, מתנגדת לכל אמונה וערכים, "אכלו ושתו כי מחר נמות".

בדעיכת המגפה הוא נהרג בקרב יריות עם השוטרים שבאו לתפסו.

 

הזקן חולה הקצרת

ספרדי זקן וחולה קבוע של ד"ר רייה.

חיי במיטתו, מעביר את ימיו בהעברת גרגרי חומוס מקערה אחת לשנייה, מבלי סיבה.

מעודכן בכל הקורה סביבו, בעל דעות מגובשות.

גם הוא מסמל את דמות האדם הסיזיפי.

נלחם בדבר = באבסורד, שורד את המגיפה.

 

השופט אותון

מייצג את החוק והסדר.

היחיד שתומך באב פנלו לאחר דרשתו הראשונה.

בנו מת בייסורים בשיא הסיפור, ועקב כך הוא משתנה.

נרתם למאבק ומת מהדבר.

 

ד"ר רישאר

יושב ראש הסתדרות הרופאים בעיר אוראן, רופא הממסד.

בתחילת המגיפה מעדיף להתעלם מסימניה, כדי שלא ייחשף המחדל לו הוא אחראי: מחסנים ריקים מחיסונים ומאמצעי לחימה.

לאחר מאבקו של רייה וקסטל, נכנע לבקשתם וקובע תקנות חירום.

כשהמגיפה מתחילה לדעוך, ממהר לפרסם בעיתונים על השיפור, מגזים בהישגים שאינם שלו.

באופן אירוני מת מהדבר בדעיכת המגיפה.

 

 

סדר האירועים

 

חלק ראשון

  • הצגת העיר אוראן
  • עיר כעורה שהטבע נעדר ממנה, ימים יפים אחדים.
  • תושביה נהנים מהחיים, אך שומרים את הנאות אלו למוצאי שבת וראשון
  • מרבים לעבוד, אך רק כדי להתעשר
  • הופעת החולדה המתה הראשונה ב16 באפריל
  • אשתו של ד"ר רייה יוצאת לטיפול רפואי מחוץ לעיר
  • ביקור ראשון אצל חולה הקצרת הזקן
  • רמבר מבקש את עזרתו של ד"ר רייה בכתיבת הכתבה
    רייה מסכים לעזור לו, אך מתנה את עזרתו בכך שיכתוב את כל האמת.
    רמבר אומר בכנות כי לא יוכל, ולכן רייה מסרב.
  • החולדות המתות מתרבות
  • אמו של ד"ר רייה מגיעה לשהות עמו
  • החולה הראשון: מישל, השוער בביתו של רייה
  • מפגש אקראי בין רייה לפנלו. הכומר מזהה כי זוהי מגיפה, מחייך.
    חושב כי המגיפה הגיעה למען הענשת החוטאים.
  • גראן מזמין את רייה לטפל בקוטאר שניסה להתאבד
    הוא איננו מכיר אותו, אך אומר כי בכל אופן היה צריך לעזור לו.
  • רישאר, רופא הממסד, מתכחש לסימני המגיפה, למען לא יתגלה המחדל לו הוא אחראי: המחסנים ריקים מחיסונים ומאמצעי לחימה.
  • מישל, החולה הראשון, מת מהדבר
  • רשימותיו של טארו
  • תפיסת הזמן שלו: יש לחוש את הזמן. לשבת בהרצאה בשפה לא מוכרת.
  • תיאור אותון ומשפחתו
  • תיאור רייה
  • קסטל הזקן מבקר את רייה ומכנה את המגיפה בשמה: "דבר"
  • דברי המספר על מגפות ומלחמות, שתמיד תופסות את בני האדם לא מוכנים
  • גראן וקוטאר מבקרים את ד"ר רייה, מדברים על כמות המתים שעולה
  • הצגת דמותו של גראן
  • ד"ר רייה וקסטל מנסים לשכנע את המושל שזוהי מגפת דבר.
    השלטונות מעדיפים לקרוא לזה "קדחת"
  • המושל נותן לרייה מברק ובו כתוב: "הכריזו על מגפת דבר. סגרו את העיר".

חלק שני

 

  • החיים בצל הסגר
  • אשתו של קסטל חוזרת לעיר למרות המצב
  • רגשותיהם של אנשי העיר
  • הגלות שהם חווים
  • הרהורי האהבה
  • קוטאר נהנה מהדבר
    עסקיו פורחים והוא נהנה מחיים חברתיים עשירים.
  • גראן מספר לרייה על ז'אן ועל אהבתו אליה
  • שיחה בין רמבר לרייה, רמבר מבקש לעזוב את העיר ומאשים את רייה בחשיבה פשטנית
  • פנלו נושא את הדרשה הראשונה
  • גראן מספר לרייה על כתיבתו ("איזה מזל שיש לי הכתיבה שלי")
  • רמבר מנסה לצאת מהעיר
  • רמבר נפגש עם קוטאר, אשר מקשר בינו לבין מבריחים
  • תיאור הזקן חולה הקצרת ותפיסת עולמו
  • שיחה ראשונה בין טארו לרייה: טארו רוצה להקים קבוצת מתנדבים. רייה מסביר את תפיסת עולמו
  • פנלו מצטרף למשמרות המתנדבים בניגוד לדבריו בדרשה
  • מפגש בין טארו, רייה ורמבר, בו מספר רמבר על עברו במלחמת האזרחים בספרד.
    בסיומו של המפגש מגלה כי גם אשתו של רייה נמצאת מחוץ לעיר, ולכן מחליט לעזוב למתנדבים עד שיעזוב.

 

חלק שלישי

זהו חלק תיאורי שמטרתו היא להעצים את חווית האבסורד והייאוש שחוו אנשי העיר.

  • תיאור שגרת הדבר, הגלות והסבל.
  • השינויים בהרגלי הקבורה, תיאורים היוצרים קונוטציה לשואה

חלק רביעי

 

  • מתוארים החודשים ספטמבר ואוקטובר, חצי שנה מראשית המגפה
  • עייפותם המתנדבים
  • קסטל מודיע שהנסיוב מוכן, רייה מתכוון לנסות אותו על בנו החולה של השופט אותון, שמצבו קשה מאד
  • טארו מתאר ברשימותיו את קוטאר, המעדיף להיות במצור עם כולם ולא להיות אסיר לבדו. הדבר עשה אותו שותף לגורל של כולם, וקודם לכן היה בודד.
  • טארו מבלה עם קוטאר
  • רמבר מחליט לא לעזוב, למרות שיכל. חבריו מעודדים אותו לעשות כך, והוא אומר: "אבל אולי זאת בושה להיות היחיד המאושר".
  • בנו של השופט אותון מאושפז
  • שיא הספר: גסיסתו ומותו של הילד
  • עימות בין ד"ר רייה לאב פנלו. הכומר אומר שחייבים לאהוב את הבריאה כפי שהיא, ורייה אומר: "עד יומי האחרון אסרב לאהוב את הבריאה שילדים מעונים בה".
  • הדרשה השנייה של פנלו המעידה על השינוי שחל בו
  • מותו של פנלו ממחלה לא ידועה. על כרטיס החולה נכתב "אבחנה לא ברורה"
  • רישאר ממהר להתגאות בהצלחת הנסיוב של קסטל, נדבק בדבר ומת
  • השינוי שחל בשופט אותון. כשהוא מדבר על בנו, טארו מזהה בו רוך שלא היה קודם
  • השיחה השנייה בין רייה לטארו על מפרסתו של חולה הקצרת הזקן.
    טארו מספר על השקפת עולמו.
    רייה הולך עם טארו לים, על אף חוקי הסגר, בשם הידידות.
  • חג המולד בעיר המבוצרת
  • צערו של גראן וגעגועיו לז'אן
  • גראן נדבק בדבר, אך הוא מצליח להתגבר על המחלה ולשרוד.
    ניצוחו את הדבר כנגד כל הסיכויים קורה באמצעות הנסיוב ומשמעות חייו: אהבה ואמנות
  • החולדות מתחילות להופיע שוב, המגפה נסוגה

 

חלק חמישי

 

  • המחלה הולכת ונסוגה.
    מדי פעם ישנם חולים שמתים, למשל השופט אותון.
  • ב25 לינואר, קבעה לשכת המושל שהמגפה נבלמה
  • קוטאר מודאג מנסיגת המגפה
  • המשטרה מגיעה לחפש את קוטאר
  • טארו חלה בדבר
  • ד"ר רייה מפר את התקנות בשנית, משאיר את טארו בביתו ומטפל בו עם אמו עד מותו
  • ד"ר רייה מקבל מברק \ מסר על מות אשתו
  • שערי העיר נפתחו
  • אהובתו של רמבר באה לעיר, אך הוא כבר לא באותו מקום שהיה. הדבר שינה אותו. הוא מפקפק באהבתו וחש זרות כלפיה
  • ד"ר רייה הולך ברחובות בתוך ההמון ומהרהר על משמעות הקיום ועל האהבה
  • רייה מודה כי הוא המספר
  • קוטאר נהרג בקרב יריות עם המשטרה
  • הביקור האחרון של ד"ר רייה אצל חולה הקצרת
  • שמחת ההמון.
    בניגוד אליה, דבריו של ד"ר רייה המסיימים את הרומן.

 

 

סכמה לתשובה על הדבר

 

  1. תשובה ישירה לשאלה
    שימוש במילות השאלה
  2. חלק קבוע

"הרומן "הדבר", שנכתב ע"י אלבר קאמי הוא אלגוריה.
העיר אוראן הנגועה בדבר ונתונה תחת סגר, היא מטאפורה לאבסורד הקיומי.
היא מממשת את איומו של המוות על חייהם של בני האדם.
אנשי העיר נאלצים להתמודד עם מותם של יקיריהם והפחד ממותם שלהם.
הם חווים את האבסורד הקיומי שגורם להם לבדידות ולפחד.
ברומן אלגורי זה, אלבר קאמי בונה סביבה הממחישה את מצבו הקיומי של האדם בעולם.
העיר הנגועה והנצורה, כופה על האנשים להכריע החלטות גורליות בדילמות מוסריות.
זהו רומן פילוסופי אקזיסטנציאליסטי העוסק במשמעות הקיום"

  1. פירוט על פי הרצף הסיפורי (חלק 1, 2, 3, 4, 5)
  2. סיכום קבוע

"ברומן זה מביע אלבר קאמי את רעיונותיו.
מגפת הדבר היא סמל לכאב האנושי.
המוות אורג בפתח, ליום המחר אין משמעות.
המגפה היא משל לתחלואי האנושות, למלחמות, להרג, למצב הקיומי של האדם בעולם.
העיר הסגורה הנגועה בדבר מונעת מהאדם כל אפשרות בחירה שהייתה בידיו עד כה, וגורמת לתחושת ניכור, זרות וסבל.
הבחירה היחידה שנותרה בידיהם היא האם להיאבק במוות או לקבלו בהכנעה.
גיבור הרומן והגיבורים שלצדו בוחרים להיאבק.
הם מונעים על ידי אמונתם הדוגלת במאבק באבסורד הקיומי כדרך להתמודד אתו.
המאבק הסיזיפי הוא הלחימה באבסורד ובמוות, על אף הידיעה כי הם לעד ינצחו.
הגיבורים פעלו למען האהבה, הידידות והאומנות. בדרך זו, העניקו לחייהם משמעות, על אף חוסר המשמעות שניכרת בחייהם בצל מגפת הדבר.
מסקנת הסיפור היא שעל אף שלא ניתן למנוע את האבסורד הקיומי והמוות, ניתן להתמודד אתו ואף להביס אותו לעתים, באמצעות כוח המאבק, הרגש האנושי החם והקשר עם הזולת.
"מי שמתספקים באדם ובאהבתו העלובה והאדירה, אפשר שמפעם לפעם יבואו על שכרם".

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *