דברים פרק ו פסוקים 4-14 – קריאת שמע

הפרק מחולק לשני חלקים 4-9 ו10-14.
קריאת שמע:
קריאת שמע היא בעצם הצהרת האמונים של המאמינים באלוהים על אמונתם.
התפילה נקראת ככה כי היא נפתחת במילה שמע.
פס – 4:
בפסוק קיים גם צו וגם קיימת הצהרה:
הצו – "שמע ישראל" – בעצם פנייה לעם שיקשיבו להצהרתם.
ההצהרה – "ה אלוהינו ה אחד" – העם בעצם מצהיר על קבלת האמונה ושאלוהים הוא האל היחיד ושאין אלוהים אחרים מלבדו (מונוטאיסטי).
האמירה נאמרת בלשון רבים מכיוון שהציבור אומר אותה אחד לשני ואלוהים הוא האל של כל הקהילה. אומנם המאמין הוא יחיד אך הוא חלק מהעם ובעצם הקשר הוא בין המאמין לבין העם לבין אלוהים.
קיימות שתי סיבות למה האות ע והאות ד כתובות בגדול יותר:
1 – כדי למנוע בלבול של האות ד עם האות ר (אחד לאחר).
2 – אם מחברים אותן נוצרת המילה עד וכשאדם אומר את תפילה זאת הוא בעצם מעיד על אמונתו ושהוא נאמן לאלוהים.
איך אמירה זאת הפכה ליסוד בתרבות היהודית?:
ההצהרה משקפת את אופי הדת שמבוססת על הברית בין אלוהים למאמין לעם.
פס – 5:
צריך לעשוץ מצוות מרצון ולא מהפחד.
צריך להיות נאמן לאלוהים.
צריך לאהוב בכל לבבך – במחשבות, בכל נפשך – ברגשות וגם בכל מאודך – הכי הרבה שרק אפשר.
פסוקים 4 ו5 מתקשרים אחד לשני בקשר לוגי של סיבה ותוצאה – העם שהצהיר על הנאמנות שלו לאלוהים מצווה לאהוב אותו בתור סימן לנאמנות הזאת.
פס – 6:
המצוות המדוברות הן עשרת הדברות וגם המצוות המוזכרות בקריאה:
לימוד קריאת שמע פעמיים ביום:
האדם צריך לחשוב כל הזמן על המצוות ולשנן אותן וגם להעביר אותן בדורות.
תפילין:
לפי הפשט – לקשור את המצוות על היד ובין העיניים
מטאפורה – פעם היה נהוג להתהדר בתכשיטים על הידיים ובין העיניים וכך המצוות צריכות להיות צמודות.
מזוזות:
צריך לשים את המצוות על שערים ומשקופים.
בחלק השני של הפרק אלוהים מבטיח לעם שנשבע לו שיביא אותם לארץ אבותם – ארץ ישראל ושם הם יהנו מהשפע שלה בעצם יקימו ערים גדולות ויהנו מאוכל ומיפ שלא עבדו עבורם.
עם זאת קיימות שתי אזהרות:
אזהרה ראשונה – לא לשכוח את אלוהים ולא לבגוד בו, לא להיות כפוי טובה אחרי כל מה שנתן לעם. הגיוני שאם לעם יהיה טוב הוא ישכח את אלוהים.
אזהרה שנייה – לא ללכת אחרי אלוהים אחרים של העמים האחרים שיושבים בארץ.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר.